-

להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he/

הדימוי שהיא הכי אוהבת על ניהול הוא אוטובוס: ״את מקבלת אוטובוס, וצריכה לבחור קודם כל מי יהיו האנשים שיעלו עליו, מי יישב איפה, ולהגיד לנהג לאן לנסוע. אבל אני לא הנהגת באוטובוס, אלא מנהלת תחנה מרכזית. חשבתי שאני באה לנהוג באוטובוס, אבל לשמחתי בית הספר מאוד גדל. לקחנו על עצמנו תפקידים נוספים ונהיינו מוסד שמפעיל הרבה זרועות, מתוך אחריות גדולה״.

לקריאה נוספת:
התואר השני בקופנהגן: יערה רבינוביץ מספרת סיפור באמצעות אדריכלות וזכוכית, על התנועה המתמדת שלי בחיפוש אחר בית
מערום בבית בנימיני: הפרשנות של יערה רבינוביץ לצלחת, שבה היא רואה סמל לבסיס, לדרך, לעתיד

*

אל האוניברסיטה מתייחסת פרץ כמו אל חדר פלאות. ״יש לנו אפשרות להיפתח לשדות מחקר מדהימים, אבל הכוונה שלי היא לא להעביר את בית הספר לעיצוב אקדמיזציית יתר. הכל עוד מאוד חדש, אנחנו צועדים צעד אחד וחושבים על הבא ולומדים איך לעשות את זה. זו הזדמנות נדירה שניתנת, לעצב משהו שלא קיים״.

ממשרדה החדש על ראש הר הכרמל היא מתכוונת להוביל בעתיד הקרוב שיתופי פעולה עם מחלקות ופקולטות שונות באוניברסיטה, כמו כאלה שכבר על הפרק עם המחלקה לתולדות האמנות, עם בית הספר לתקשורת ואפילו עם בית הספר למדעי הים.

את השאיפה לאינטר־דיסציפלינריות הביאה איתה עוד מימיה בשנקר. ״במהלך השנים הכנסתי למחלקה הרבה מאוד אנשים שבכלל לא היו שייכים לתחום האופנה, וביקשתי מהם גם לא להתייחס לאופנה כשהם מלמדים את הדיסציפלינות שלהן. הדבר הכי חשוב שקרה שם הוא שהסטודנטים נחשפו להרבה אופני חשיבה ולהתמודדות עם שאלות ובעיות. את הדבר הזה לקחתי איתי לתפקיד הנוכחי – רק ביותר גדול״.

בעוד חודשיים תיפתח לו תערוכת יחיד ראשונה בגלריה העירונית בכפר סבא, בהמשך לזכייתו בפרס במסגרת חממת האמנים של צבע טרי. גם בתערוכה הזו הוא יעסוק בנושא של בית אבל מזווית מעט שונה – של החוויה של בית ללא בית. ניפגש בכפר סבא (או נראה באינסטגרם, למרות שעליו הוא היה מוותר, להפתעתנו).

״מונטי פייתון לא שרים, הם עושים טרור קומי. הם אף פעם לא מגיעים לפאנץ׳, וזו חוויה מאוד מוזרה שאינה קונצרטנטית ללמוד את התחביר הקומי ולנסות להפוך אותו למשהו בימתי. מצד אחד יש בזה אבסורד ונונסנס, מצד שני – זו טיפשות של אנשים חכמים. בכל דבר מטומטם שהם עשו היתה מחשבה״. 

״אנחנו צורכים את המוזיקה שלנו עם ויז׳ואל. אנשים לא מאזינים יותר למוזיקה, הם במאים חובבים. בגלל שיש לנו צורך פסיכולוגי ליצור סיפור וגם כי הקולנוע ניצח את כל האמנויות האחרות – כשאנחנו שומעים תזמורת, אנחנו משלימים בראש את הסרט. אנחנו מאפשרים לקהל לראות מסך, אבל אצלנו המסך יתנהג כמו כלי נגינה והעריכה תהיה מוזיקלית ולא נרטיבית. בסופו של דבר אנחנו יזמים בתחום התרבות. היתרון של זה הוא שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים; החסרון הוא שמדובר בדרך חתחתים״.

״הפעילות של הגלריה לא פסקה גם כשהיא היתה סגורה״, היא מספרת. ״התארחנו במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע בתערוכה שהציגו בה 14 אמני הגלריה שאני עובדת איתם לאורך השנים – יהודים וערבים. היה לי חשוב שנמשיך לעבוד״.

בימים אלה עובדת הורביץ ליבנה גם על תערוכת יחיד שלה וגם על תערוכות מיוחדות שעתידות להפתח בקיבוץ כברי בקיץ הקרוב ויציינו את יום ההולדת ה־100 של שני מאסטרים שיצאו מהקיבוץ: הצייר אורי ריזמן והפסל יחיאל שמי, כולל ספרי ילדים שיוקדשו לעבודות של כל אחד מהם.

במקביל, היא מתארחת ברזידנסי של החברה לפיתוח יפו העתיקה, שם היא יוצרת בסטודיו שהושמש לטובת פעילות של אמנים ואמניות שפונו מהצפון והדרום. ״כשהעולם התערער ב־7 באוקטובר הכל קרס לתוך עצמו. בתור דוקטורנטית להיסטוריה שלקחה קורסים על אמנות בשואה, היה נדמה לי שכל מה שלמדתי קורה במציאות, ושאין לי ברירה אלא להמשיך. לקחתי איתי לפליטות מרצון שלי את הצבעים ואת החומרים ואני כל הזמן מציירת. זה מאזן אותי״.

הזמן מבחינתה הוא עניין פלואידי, ומגיל 15 היא חיה קונספטואלית אי שם בשנת 1938. בשנת 2015 הוזמנה להיות אמנית אורחת באוניברסיטה העברית ולשתף פעולה עם חוקרים, מה שגרם לה לצאת למסע שבמהלכו המציאה דמות של חוקרת ימית, שמתוכה נולדה התערוכה ״תהום מריאנה״ במוזיאון הרצליה שהוצגה ב־2019 והיתה אחד הפרויקטים המשמעותיים שלה עד כה.

לתוך המסע הצטרפו גם סבא שלה שתעד את תולדות התרבות המערבית באמצעות מפות, מורן שוב שיחד איתה כתבה תסכית ועוד אורחים וקולגות שאיתם יצרה שיתופי פעולה. ״אני עושה אמנות כמו שאנשים עושים באנג׳י״, היא אומרת. ״יש כמה נושאים שמעניינים אותי, מסעירים אותי ומתסכלים אותי, והדרך שלי למתוח את הגבולות היא לשתף פעולה עם עוד אנשים״.

בשנים האחרונות היא גם ״נקלעה״ לתחום ההוראה והפכה להיות מישהי שמדברת על אמנות, כשהיא מרצה בבית לאמנות ישראלית ובמסגרות נוספות. ״הדרך היחידה שלי ללמד את עצמי אמנות היתה לדעת יותר מכל אחד אחר. אני מתייחסת להרצאות שלי כמו שאני מתייחסת לאמנות שלי. הן כנראה עונות על יצר סקרנות שלא יקבל שובע אם לא אחקור כל הזמן״.

היתה גם תקופה שעיצבה בנקים, דירות וחנויות, אבל בשנים האחרונות היא עסוקה בעיקר בעיצוב תערוכות מוזיאליות, בין השאר את התערוכה של ג׳קומטי שהשיקה את ביתן אייל עופר (הלנה רובינשטיין) המחודש של מוזיאון תל אביב בקיץ האחרון. ״כשאני נכנסת לעיצוב תערוכה זה בדרך כלל יהיה לא כשפשוט צריך לתלות תמונות, אלא כשצריך לספר סיפור מורכב ולייעל את המרחב לטובת הדברים. ההסתכלות שלי על עיצוב תערוכה היא מהמקום של התנועה שלנו בחלל – איך אנחנו נעים בפנים, מתי אנחנו עוצרים. זו עבודה שקטה לחלוטין ומחוסרת אגו״.

שטיאט אמנם לא מחשיבה את עצמה כאמנית, אבל אם היינו שמים אותה על אי בודד היא היתה מסתפקת בטוש שחור וחתיכת נייר. בהוויתה כמחנכת, היא חושבת שבתקופה כמו זו שאנחנו חיים בה עכשיו, סטודנטים לא יכולים להיות יותר מנותקים, ומקווה שהעבודות שנראה בשנים הקרובות בפרויקטי הגמר יהיו פחות אישיות ויסתכלו יותר החוצה, אל העולם, החברה והקהילה.

אחד הנושאים שהפכו לכזה שהוא מתמחה בהם הוא יפן, בדגש על אוכל יפני, אבל לא רק. ״לפני כמעט 15 שנה נסענו קבוצה של ארבעה חברים לראשונה ליפן, והתאהבתי. בהמשך למדתי את השפה והבנתי שאני כנראה הייתי יפני כל הזמן ולא ידעתי מזה. התחלתי להתעמק בכל מיני פילוסופיות של עיצוב, של תפיסה מרחבית ושל האוכל היפני, בדגש על אומאמי״.

כשהוא לא יוצר אמנות כאמן, הוא אוצר בגלריה העירונית בעפולה ובחממה לאמנות ״מקום״ במוזיאון חיפה. ״הגעתי לאוצרות כי אני אמן. שאלות כמו את מי מציגים, למה מציגים ואיפה, הן שאלות שמעסיקות אותי. גם כאוצר, חשוב לי הערך החברתי והתרבותי, האפקט של הדבר. גם ביצירת האמנות האישית שלי, כשאני עובד על עבודה – אני רוצה שיעבדו עליה 40 אמנים״. וגם, כאמור, כשמדובר בתערוכת יחיד. מתי אתה מזמין אותנו?

את העיסוק שלה באמנות החלה עוד כנערה בטיביליסי, לפני שעלתה ארצה בגיל 19 ישר ללימודים בבצלאל (בלי לדעת מילה בעברית!). משם היא המשיכה ללימודי תואר שני בשטוקהולם ומשם לניו יורק, ובין לבין גם הספיקה לייסד הוצאת ספרים בשם ״בוקימן״. ״מדי פעם אני רוצה שהעולם יפתיע אותי״, היא אומרת, ״הספר שלי הפתיע אותי כשחזרתי אליו, ואני מקווה שהוא יפתיע עוד אנשים״. 

בעבודות שלה היא אוהבת להישאר אניגמטית: ״אני אוהבת להשאיר מקום לאינטרפרטציה למבקר, זה משהו שמעניין אותי גם בעצמי – החוויה של לבוא לראות משהו ולא לגמרי להבין אותו. בגלל זה אני לא אוהבת את ויקיפדיה; אין שם נפש. הנפש היא מורכבת וכשאני עובדת אני אוהבת להיות קשובה לאינטואיציה ולזיכרון״. 

איור מבחינתה מעניין יותר כשהוא מהווה פרשנות מעבר לטקסט, משהו גדול יותר. זה בא לידי ביטוי גם בתפקיד שלה כראשת המחלקה לתקשורת חזותית בבאר שבע. ״אני שם כדי לעזור להם להגיע מבחינה אינטלקטואלית, מעשית וטכנית לרמה גבוהה של יצירה, של עבודה ושל חיים. אני מאמינה שלא המקום קובע, אלא אנשים הם אלה שקובעים אם המקום הוא טוב או לא״.

הספר הבא שהיא עובדת עליו בימים אלה עוסק בסיפוריהן של חמש נשים במחוז יהודי שהקים סטאלין בשנות ה־20 במזרח הרחוק, אז יש לנו למה לחכות. ואם לא נהיה שיפוטיים, היא אולי גם תקבל אותנו ל״שמפיין קלאב״ המסתורי שלה. איפה מגישים מועמדות?

במהלך השנים עוקב טריף אחרי ההתפתחויות והדיאלוג בין עיצוב עכשווי לתרבות חומרית עכשווית – הן ביצירה האישית שלו והן ביצירותיהם של אחרים. ״בשנים האחרונות אני מזהה תופעה של כניסה מאסיבית של צעירים וצעירות מהחברה הערבית לתוך האקדמיות לעיצוב״, הוא מספר. ״החבר׳ה האלה בסופו של דבר עוסקים גם בזהות שלהם ובמקום שממנו הם באים״.

זה מה שהוביל אותו ליזום את התערוכה החדשה, שמציגה פרויקטים של חמישה מעצבים מחלקים שונים בארץ ומאוכלוסיות שונות בחברה הערבית. ״התערוכה ממסגרת תופעה חדשה. תפקידו של המוזיאון הוא לא רק לדבר על היסטוריה, אלא גם לייצר אותה״. העובדה שהוא עבר בעצמו את מה שעוברים המעצבים האלה היום, ושהוא דובר את השפה, הפעילה את מערכת הניואנסים אצלו שעות נוספות: ״בעיני מדובר בפרויקט חברתי ולא רק בפרויקט אמנותי. הוא חושף המון אנשים, גם כאלה מתוך החברה הערבית, לדברים שלא הכירו, ובמקביל עוסק בתפקידו של המוזיאון במאה ה־21״.

בפרספקטיבה של למעלה מעשור שבו הוא פועל ויוצר, הוא חושב שעולם שאין בו מגוון הוא עולם משעמם וגם מסוכן. ״תפקיד המעצב והעיצוב בחברת מיעוט הוא לשמר זהות חומרית שיש לה גם השלכות לא חומריות״, הוא אומר. ״בעולם של עיצוב, אנחנו צריכים שדברים יחיו בשימוש יומיומי. כשאני שם אותם במוזיאון אני מנטרל אותם מהשימוש הזה, וזו גם סוגיה שאני עסוק בה כאוצר״.

אבל ארטפורט הוא ״לא רק רזידנסי״. הוא משכן אמן (״או חממה בעולמות ההייטק״), שהתפתח והתרחב גם לגלריה פעילה, יריד ספרי אמן שנודד בעולם, סדנאות כלים מקצועיים לאמנים, פסטיבל סרטי אמנים, ואפילו יוזמה של כתיבת ערכים על נשים בוויקיפדיה (וגם על לחם אוקראיני, אבל בשביל להבין איך זה קשור תצטרכו להקשיב לכל הפרק). 

גרוס נכנסה לתפקיד אחרי 17 שנים כעיתונאית בידיעות אחרונות, לימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות וטכנולוגיה (ITP) באוניברסיטת ניו יורק. ב־1999 כשנסעה לברנינג מן, החל העניין שלה באמנות במרחב הציבורי. לאחר הלימודים ב־NYU החלה לעבוד ב־Creative Time, גוף שעושה בדיוק את זה. שם, כאוצרת בתחילת דרכה, עבדה על פרויקטים עם שמות כמו ג׳ני הולצר (!) לורי אנדרסון (!) ודיוויד ביירן (!).

על השאלה איזה תערוכות היא אוהבת, היא עונה ש״בסוף אני רומנטית, למרות שלקח לי זמן להבין את זה״. זה לא מפתיע לאור העובדה שהציורים הראשונים שגרמו לה לבכות הם פורטרטים שצייר חיים סוטין ומוצגים באורנג׳רי בפריז. זה קרה בגיל 16, והשומר המודאג מיהר לבדוק שהכל בסדר.

ואיך ייראה העשור הבא של ארטפורט? יש לה מחשבות בנושא, אבל בינתיים מה שהיא מוכנה לספר זה ״כשאני עוצמת עיניים וחושבת איך אני רוצה שארטפורט ייראה, יש כל מני רזידנסי בעולם שביקרתי בהם. בא לי בית קפה בכניסה, אבל זה לא יקרה עכשיו במיקום הנוכחי, אולי מתישהו״. אנחנו מחכים.

הפרויקט חקר את התופעה שנקראת ״תגובת מצהר חושית עצמאית״, שאתן בטח מכירות יותר בשם ASMR. ״כל פריט בחן הבטים שונים של התופעה והציף הרבה שאלות לגבי הסוגיה הזו״, מספר מסלבי. ״זה היה מחקר, ולמרות שבשנקר היה לי קשה לראות איך כל הילדים (הפריטים) יושבים תחת אותה מטריה, לקראת הסוף הבנתי שהם משפחה, והיום קשה לי לראות אותם בנפרד״.

השלב הבא בפרויקט היה סרט שיצר מסלבי עם האמן אסף עיני, שהוא גם זה שזכה בפרס במילאנו. ״היה לי ברור שאני צריך לעשות סרט, גם כי נקודת המוצא של ASMR קורית בווידיאו. הסרט מסביר את מה שיצרתי ובנוי כך שהוא נותן במה לכל מערכת לבוש״.

הנושא המרכזי שמעסיק אותו הוא היחסים בין הלובש לבגד והאינטראקציה שנוצרת בין אנשים דרך הבגד. ״קשה לי להגיד שאני מחפש לייצר אופנה. התהליך שלי כמעט ולא מתעסק באיך הבגד יחמיא לגוף, אלא יותר בקונספט. הרלוונטיות שאני מחפש אולי לא קשורה למה שרלוונטי בבגדים, אבל המדיום שבו אני משתמש הוא הבגדים״.

בימים אלה בונה מסלבי את התשתית למותג העצמאי שלו שיתחיל מאקססוריז – תיקים, נעליים, תכשיטים – במטרה עתידית לגדול וגם לחזור לבגדים. גם במקרה הזה הוא יעסוק באינטראקציה הנוצרת באמצעותם וימשיך לחשוב עליהם כעל אוביקטים – ״ככה יותר קל לי לחשוב על לתת לו פעולה אחרת מלבד לבישה״. הניחוש שלנו הוא שאנחנו עוד נשמע עליהם.


ניב תשבי הוא מאייר, אמן, מעצב תפאורות ובכללי יוצר המון דברים מכל מיני סוגים. בסוף השבוע האחרון נפתחה תערוכת היחיד שלו ״הקרנבל״ במסגרת סדרת התערוכות ״ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי״ במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. עבורו זוהי תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה וגם הפרויקט הכי גדול שיצר עד כה - גם בהיקף, גם בכמות העבודה וגם ברמת ההעמקה בתהליך. התערוכה היא מיצב פיסולי שעובד על התפר שבין קרנבל למצעד ומטשטש גבולות מסוגים שונים, או כמו שתשבי מפרט: ״הגבול בין ניצחון לתבוסה, בין טירוף לצחוק, בין צחוק לצעקה״. וכן הלאה.

למרות הכשרתו כמאייר והיותו בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2012), כבר שנים שהוא מציג תערוכות שנעות, שוב, על גבולות כאלה ואחרים. ״נדירות הפעמים שבאמת הצגתי איור, זה תמיד מתפתח למקומות אחרים״, הוא מספר.

״אפשר וראוי להציג איור בתערוכות, אבל המרחב המוזיאלי והגלריסטי מוציא ממני דברים אחרים. יש לי הזדמנות להרחיב את העבודה ומעניין אותי להתעסק בנושאים כמו חלל, צורה, נפח, חומר ואפילו סאונד. מעניינת אותי ההפשטה והתרגום של העולם בצורות גיאומטריות, ומעניין אותי להציג משהו שאפשר לבחור בו את נקודת המבט, כזה שמאפשר להסתובב סביבו, לחוות חוויה, להרגיש אותו בכל החושים״. 

במהלך הקריירה שלו הספיק לצד התערוכות גם לאייר ולעצב ספרים, לעצב תפאורות, לייצר עבודות קיר עבור חברות הייטק ועוד. ״עבודה מסתיימת עבורי כשיש דדליין, אחרת היא יכולה להימשך לנצח. כשהיא מסתיימת ופוגשת קהל זה אולי גם הרגע הראשון שבו אני מתחיל להתאהב בה. עד אז אני תמיד מלא ספקות. ברגע שהיא משתחררת ואין לי מה לעשות איתה יותר - אז אני מתחיל לאהוב אותה״. רק אומרים שהעבודה על התערוכה בהרצליה כבר הסתיימה, אז אתםן מוזמניםות להתאהב עכשיו גם.

החיבור לתחום הגיע עוד כנער: ״כטינאייג׳ר התחברתי לכל מה שקשור בהיפ הופ״, הוא מספר. ״בתור ילד שמצייר מצאתי את עצמי מתחיל להתעסק בפונטים ובלוגואים שקשורים לעולם ההיפ הופ, והושפעתי גם מגרפיטי. בשנקר הזדמן לי לצלול לתוך התחום, לעבוד עם שלד של אות וליצור ממנה משהו חדש״.

אחד הפרויקטים היותר משמעותיים עבורו היה עיצוב לאלבום של טונה, ״טונה פארק״, שבו הוא התמודד לראשונה עם עבודה שאין בה טיפוגרפיה והיה צריך ״לצייר עולם ויזואלי מאוייר שבו כל שיר באלבום מקבל מתקן בלונה פארק. כל התוכן של האיור נובע מהתוכן של השיר״. 

בשלוש השנים האחרונות (או בעצם, מאז הקורונה), הוא מייצר בעצמו סרטונים מצחיקים שעולים בסטוריז בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו, מה שלדבריו ״התגלגל כמו כדור שלג. יש בהם הרבה דחקות עם גבעתיים ורמת גן, וזה נהיה משהו שנהייתי מחוייב להעלות. זה חוצה בין אנשים ועובר בין פלטפורמות שונות, וגם מגיע לעבודה שלי - אם בצורה ישירה או עקיפה״.

הוא נהנה במיוחד לחקור תחומים שהוא לא מכיר לטובת פרויקטים חדשים, כמו לדוגמה המיתוג שיצר לתזמורת פירקת אלנור. המחקר הזה מביא אותו להתכנס בתוך הפרויקט עד כדי תהליך כמעט מדיטטיבי. ״כשאני צולל לתוך משהו אני מגיע לזרם תודעה עמוק. התהליך והדרך הם מה שהכי מרגש אותי, לפעמים יותר מהתוצאה״. 

השלב הבא עבורו, מלבד התנסויות בעבודה עם בינה מלאכותית שהוא עושה בימים אלה, הואלהכנס לתחום האנימציה ולגרום לדימויים שלו לנוע. על הדמיות לעומת זאת הוא לגמרי היהמוותר, והיה מעדיף לרוץ חופשי אל הפרויקט עצמו (תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מזמיניםממנו משהו).  

״התחלתי דווקא מהמקום האמנותי״, היא מספרת. ״פרויקט הגמר שלי בשנקר היה סדרת עבודות שמבוססות על בד ונייר. אבל בשנים הראשונות לא חשבתי שיש לזה שוק או קהל, ומעבר לנגיעה הפנימית הבוערת לא חשבתי שיש מה לעשות עם זה״. גם הקונספט של עיצוב טקסטיל לא היה משהו שכולם הבינו אותו אז: ״לא היה אז אינסטגרם. הייתי הולכת פיזית למעצבי אופנה ומציעה לעצב להם טקסטילים, אפילו משאריות הבדים שנשארו להם״.

גם כשהיא עושה אמנות, היא מציינת שיש לה ״מוטיבציה של מעצבת וראייה של מעצבת. נכון שאני לא עושה משהו שמתאים לספה, אבל אני עדיין יודעת שזה יעמוד כחלק מאוסף חיים של אנשים. את השפה שלי פיתחתי מתוך המוגבלות: אני לא יודעת לגזור, לא יודעת לתלות, לא יודעת לעשות קו ישר. פשוט יצרתי מזה שפה״. 

כבר שנים שהיא משלבת טכניקות של דפוס דיגיטלי לצד טכניקות מסורתיות בעבודת יד בעבודות שלה - בין אם מדובר בעיצוב צעיפים או כריות ובין אם מדובר ביצירות אמנות. ״אני מוצאת קודם כל את טכניקת הייצור ואז יוצקת לתוכה את התכנים״, בין השאר בניינים ומבנים אדריכליים: ״כשאני רואה בניין הוא נראה לו כמו בד. הוא סופג אליו אוסף זהות״) ותצלומי נופים - שבדרך כלל לא מופיעים בהם לא אנשים ולא בתים.

״אני משתדלת לייצר עבודות שמשרות נחת ורוגע. התקופה היא סוערת ובסדרה הנוכחית שחלקה הוצגהגם בצבע טרי היה לי חשוב להביא קצת שלווה״. השלווה הזו מלווה אותה גם בתהליך עצמו, כשבמסגרתוהיא מפנה זמן בלו״ז לבהייה בסטודיו. וגם לסידור שלו יש זמן מוגדר, כי כשאין ברירה - אין ברירה.

״כשחזרתי לבצלאל הרגשתי שאני צעד אחורה ביחס לשאר הסטודנטים לעיצוב. ממש רציתי לעזוב את התואר״, הוא מספר, אבל שיחות עם ארז גביש ראש המחלקה ועם המרצה ענת קציר הצליחו לגרום לו לשנות את דעתו. ״ענת אמרה לי מעכשיו להתעסק רק בווידיאו. כששואלים אותי שאלות, לענות עליהן בווידיאו. זה מה שקרה וחוויתי פריחה מדהימה״.

בתום הלימודים, וקצת לפני ההתחלה של הקורונה, הוא נסע לצלם סרט ביפן, שם תעד גולש סנואובורד יפני שלא ידע מילה באנגלית. ״זו היתה הזייה אחת גדולה. גרתי אצלו בבית, ישנתי איתו במיטה, הלכתי עם המצלמה לשירותים״. כשהיה צריך לחזור ארצה לפני שנסגרו השמיים הוא לא הפסיק את העבודה על הסרט, אלא עבד עליו מרחוק והצליח להשלים אותו, ואפילו להיות מרוצה מהתוצאה.

לבימוי קליפים הוא הגיע דרך להקת מטאל שאהב וחיזר אחריה בהצעה לביים עבורה קליפ. ״משם זה נבנה מפה לאוזן, בלי שום קידומים״, הוא מספר. הפה לאוזן הזה הביא אותו, כאמור, עד אסף אמדורסקי ונינט (״הם שחקנים מדהימים״) שלהם ביים קליפ משותף יחד עם ההרכב האלקטרוני גארדן סיטי מובמנט. האחרון שביים לג׳ירפות ויצא ממש בחודש שעבר, הוא קליפ שצולם בטכניקה של אינפרה אדום. 

לעומת החלקים של לפני ואחרי ההפקה, את תקופת ההפקה עצמה הוא הכי אוהב. ״ישבי עדיין קצת את הקצין שהייתי, לנהל צוות זה משהו שאני מאוד אוהב. להיות מפיק זהמשהו שאני פחות אוהב אבל לרוב אין הרבה ברירה. בהמשך הייתי גם מעדיף לא לצלםואולי לא לערוך, בכל זאת אני בן 33 עם שתי פריצות דיסק, אני לא יכול להתפצללשלוש״ (אנחנו, אגב, בטוחים שהוא יכול להתפצל גם לשש). 

במשך שנים עבדה בצוות החדשנות של אוסם־נסטלה, מה שחשף אותה לאחורי הקלעים של תעשיית המזון. ״זה איפשר לי מבט מורכב על תעשיית המזון, על מה המקום של המעצבים בתוכה. למדתי עוד קצת על בני אדם דרך האוכל״.

העניין שלה בעיצוב, היא מספרת, דומה לעניין שלה באוכל, ומתבטא בהצצה אל תוך החיים של כולנו. ״אני לא עסוקה בטעים או לא טעים, אלא בכל הדברים מלבד זה״. את התערוכה הגדירה ככזו שעוסקת בקשר בין בני אדם לבין האוכל שלהם, ובמהו תפקידו של העיצוב בתוך המשוואה הזו (״ניסינו לפרום את האוכל מהיררכיה ברורה״).

בתערוכה, שמציגה יצירות אמנות, פרויקטים חדשים לצד ותיקים של עיצוב וגם הרבה רדי מייד (בקבוקי מים מינרליים וקופסאות פרינגלס, לדוגמה), מציגה גם עבודה אחת שתופסת הרבה תשומת לב כי היא מתייחסת לדרך שבה האוכל מוצא את עצמו אל מחוץ לגוף שלנו (כן, אנחנו מדברים על קקי). 

התערוכה, כך היא מקווה, מפעילה גם את הראש לצד הרגש. ״כולנו עסוקים כלהזמן בלהתרגש מאוכל, מה שרצינו להראות הוא שאפשר גם לנהל שיחה על אוכלועל עיצוב שתפעיל עוד אזורים במוח״. כאוצרת, היא הכי מתרגשת בעצמהמהאפשרות לצלול לתוך נושא אחר כל פעם מחדש. ״יש לנו את הפריבילגיהלחקור ואז לספר על זה לעולם. זה נהדר, כי העולם הוא מקום מעניין״. 

גם בתערוכה הנוכחית, כמו בתערוכות קודמות, היא עסוקה בלכסות את החלל או להלביש אותו. ״הממד ההמצאתי נוכח בכל דבר שאני עושה״, היא אומרת. ״אני מנסה כל הזמן לייצר לעצמי אפשרויות שבהן אני יכולה לנוע בתוך החומר ולייצר משהו שאני גם כל הזמן משבשת״. 

בשנים האחרונות היא מנסה לייצר לעצמה גבולות בתוך האינסוף, כי חוסר הגבולות דווקא בא לה בקלות, אבל זה כן עניין שמשתפר עבורה עם הגיל. ״יש לי רעיונות כל הזמן ואני קופצת המון בין המון דברים. אבל התערוכה הנוכחית היא גם זו הראשונה שלקח לי יותר זמן לעבוד עליה. היתה בה השהיה: ישבתי בסטודיו והסתכלתי על העבודות.

״אני חושבת שזה קשור להתבגרות - אני מתבגרת בתוך האמנות שלי, ודרכה אני מוצאת סבלנות והעמקה מחשבתית״. רוב הזמן היא גם חשה בת מזל: ״העולם כל כך כואב והמדינה כל כך כואבת, והאפשרות לייצר אמנות בתוך המציאות הזאת, היא באמת מתנה״. 

את הצבעוניות, הטקסטיל, הפטרנים והגיאומטריות שמאפיינים את העבודות שלההיא שואפת, אולי, יום אחד - לקחת למקומות שמתחברים לעולם האופנה. ״הצורה שאני מפסלת היא דרך כיסוי, וזה מבחינתי החיבור לאופנה. כמושמלבישים אדם - כך גם אני מכסה את החלל״. אנחנו, כמובן, נשמח לעדכון כשזה יקרה. 

לרכטר היסטוריה בעולם האדריכלות שהחלה הרבה לפני שנולד. הוא דור שלישי למשרד אדריכלים (הוותיק ביותר בארץ!) שהקים סבו, זאב רכטר, בשנת 1919. בהמשך הפעיל אותו אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר – שהיה גם זה שתכנן את ביתן הלנה רובינשטיין המקורי. אמו היא השחקנית חנה מרון, ולכן כשזכה לתכנן את המבנה החדש של תיאטרון הקאמרי, החיבור אליו הגיע גם מהמקום ההיסטורי הזה.

על הביתן המחודש הוא מספר ש״הכוח שלו הוא בצניעות. הוא לא חושף את עצמו בקלות, כמו שחקן פוקר. המשחק שלו עם העין האנושית הוא משחק כפול. יש בו מרחב בחירה שמבטא הנושא של דמוקרטיה. המהות שלו הוא להיות בניין דמוקרטי״.

רכטר מאמין שארכיטקטורה צריכה לאתגר את הקהל ש״צריך לעשות מאמץ מודע כדי להגיע, לרצות, לחוות ולהסתקרן בדברים חדשים״, וזה גם מה שהנחה אותו במקרה הזה, כשהתרכיז של הרעיון האדריכלי הוא האפשרות להסתכל פנימה, אבל גם לעשות מאמץ בשביל זה. ״אנחנו עובדים על בנייני ציבור ומקבלים תקציב מוגבל מראש, מה שמחייב אותנו להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו מנהלים את הפרויקט. המבנים שלי מאופקים; הם לא צועקים. אני מחפש רעיון מרכזי אחד, שעליו אני משחק״.

הוא מאמין גם שאדריכלות היא עניין לגמרי פוליטי ועל כן הקים אתעמותת מרכז רכטר לאדריכלות שעוסקת בחינוך בעולם האדריכלות. החלק האהוב עליו בתהליך העבודה הוא לעשות סקיצות. ״אני מחפשאת הרציונל אבל כל הזמן שואב השראות ממקומות אחרים – ספרות, אמנות חזותית וקולנוע״. ויש גם סקופ – בקרוב תוכלו לצפות בובתפקיד בסרטו החדש של עמוס גיתאי שבו הוא משחק, כמה מפתיע, אדריכל; אבל כזה פחות רציני. בעתיד הוא היה שמח גם לביים קולנוע(אנחנו לגמרי רואים את זה קורה).

גם אחרי 20 שנות פעילות הוא לא לוקח כמובן מאליו שיש המון אנשים שמכירים את עונג שבת, אז נספר לכם שמדובר במיזם שהתחיל כטור שבועי, מה שאנחנו מכנים היום ניוזלטר (עוד לפני שהוא היה נשלח כניוזלטר), שבמסגרתו ממליץ חג׳ג׳ על דברים שמעניינים אותו, בדגש על מוזיקה חדשה שמחוץ למיינסטרים, אבל לא רק.

עונג שבת הוביל אותו במהלך השנים למחוזות רבים ושיתופי פעולה מגוונים, ביניהם אחד עם מגיש פודקאסט זה – מגזין המסעות המודפס ״אתה נמצא כאן״, וגם אלבום קאברים לטום ווייטס, פודקאסט ועוד. ״במשך כמעט עשר שנים יצאתי להרפתקה כל שנה״, הוא מספר. ״כיוונתי להתחיל בכל שנה משהו שאני לא יודע איך עושים אותו. כשהייתה שנה אחת שלא היה בה כלום, הייתי ממש בבאסה על זה״.

עוד מקום שאליו התגלגל בזכות העונג הוא עבודתו כדי.ג׳יי, גם בחתונות, ועד היום מדובר בדבר שהוא הכי אוהב. ״לא תכננתי לעשות חתונות וגם הייתי מאוד סנוב כלפי פופ, וגם אנטי גלגלצ. מיקמתי את עצמי בקצה השני של הספקטרום התרבותי. אבל גם אני וגם גלגלצ השתנינו בעשור הזה והנה אני גם משדר שם״. על התקלוט הוא מספר שהוא גרם לו לאהוב הרבה יותר סוגים של מוזיקה, וגם ש״לתקלט זו שיחה בלתי מילולית עם הקהל. זה פיזי, חושני, סקסי, אינטימי ומיידי. מאוד כאן ועכשיו. ההפך הגמור מעונג שבת שאני כותב לבד בבית מול המחשב״.

אחרי סשן אדיר של חגיגות יום הולדת לעונג ביום שלם של תקלוטים של חברים בתדר הוא עדיין לא יודע לענות על השאלה האם הוא מתכנן מתישהו לחזור ארצה. אנחנו, כמו תמיד, מחכים.

סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים.

את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״.

היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.

היא מזוהה במהלך השנים עם העבודה הגופנית, והאופן שבו היא מציירת, באמצעות הגוף ובאמצעות כלים בלתי קונבנציונליים. ״אני הוגה שאלות סביב הציור. כשלמדתי במדרשה, האקט הראשוני שלי היה לנשק את הנייר כי הייתי מאוהבת. היום אני שואלת מה התפקיד של הציור ומה הוא עושה בבתים של אנשים״. וגם היום היא מרגישה שהיא מחויבת לשפה הציורית שלה: ״המצאתי שפה ואני לומדת לדבר בה, ואמנות היא עדיין הקסם הכי גדול. הציור מכיל את כל הסודות״ (היא מספרת שהיא הכי אוהבת לפגוש ילדים שגדלו עם ציורים שלה בבית וכבר זכתה לכמה מפגשים מרגשים מהסוג הזה).

ביריד צבע טרי שיתקיים בסוף החודש היא תציג סדרה שיצרה במיוחד עבורו, ברוח היריד, שהיא מגדירה כסדרה ש״אפשר להתאהב בה״. ככלל ירידים בעיניה הם מקום שמאפשר הזדמנות לדבר בפני העם, כמו לשאת דרשה באמצעות האמנות. ומה עם הכנסיה? עוד לא לגמרי ברור, אבל אנחנו סומכים עליה שתשמיש אותה לצרכים שהם הרבה מעבר לעוד פיסת נדל״ן.

הרבה לפני שאספה עשרות אגורות וקנתה מגרש בכרם התימנים מ־36 יורשים שונים, היא אחת השותפות שעומדות מאחורי ״בל אנד סו״, שהיה אתר האי־קומרס הראשון שפעל בארץ, כבר בשנת 2010. לפני כן היא הספיקה ללמוד תולדות האמנות ואז עיצוב טקסטיל בשנקר, שם בילתה את השנה השנייה ללימודים בניסיון להעיף את מי שהיתה אז ראש המחלקה. עוד לפני כן היא היתה ברנדון וולש (אוקיי, כן, אתן צריכות להקשיב בשביל זה).

לאחרונה היא השיקה את Fez, מותג הבית של בל אנד סו שעד כה עסקו בייבוא בלבד, ובמסגרתו היא עוסקת בין השאר גם בשיח העדתי ומכוונת לזה שכל אחד יחגוג את המוצא שלו. ״השורשים הביולוגיים שלי הם במרוקו והשורשים העיצוביים שלי הם בסטוקהולם. יש היום ניסיון של כוחות חזקים לגרד פצע ולקלף צלקת שמנסה להחלים, לפתוח את זה כל פעם מחדש, וזה אסון לחברה שלנו״.

בתור מישהי שמגדירה את עצמה ככזו עם בוחן מציאות לקוי, היא מספרת שהיא חובבת אתגרים, ואת הכשלים או החוסרים היא רואה בתור הזדמנויות. ״אני אוהבת מרתונים שבנויים מחלקים קצרים, מספרינטים. אני עוברת את החיים בלהסתכל על חצי הכוס הריקה, אבל לא במובן השלילי״. זו כנראה גם הסיבה שעוד נשמע על מיזמים נוספים שלה בעתיד (שכרגע היא לא מוכנה לגלות מה הם). וגם פוליטיקה היא לא לגמרי שוללת; אנחנו כמובן בעד.

יש לו פרסונה אינטרנטית מאוד נוכחת, עם עשרות אלפי העוקבים והחוטיני, אבל מבחינתו זו רק פרסונה (״אני מאוד ביישן״). היא החלה בתערוכת היחיד שהציג בגלריה אינדי לפני שנתיים, שעסקה במקום שבו הצילום היה בשנת 2021 ובמקום שאליו הוא הולך. בתערוכה, שהשתנתה מדי יום, הוא הציג דרך מסכי טלוויזיה בערך את כל מה שמעניין אותו. מחוץ לאינטרנט, במציאות, הוא מגדיר את עצמו היום כיזם, אחרי שלראשונה הוא מנהל עסק משלו ש״אנשים אשכרה משקיעים בו״.

לא פעם הוא מרגיש שמה שהוא עושה זה ״לחבר את כל המוזרים״; הדמות שמובילה את מותג התכשיטים שלו היא חייזר נון־בינארי שהוא אולי קצת האלטר־אגו שלו. ״אני קצת מרגיש החייזר הזה. תמיד הייתי המוזר בכל מקום שהגעתי אליו. אבל היום קהל היעד שלי הוא באמת כולם. אולי הגעתי מתוך הקהילה הקווירית, אבל מרתק אותי לצאת החוצה. לקחת את המותג הזה ולעשות איתו דברים שישנו חיים״.

אחד הדברים שהכי חשובים לו הוא לבוא ממקום של דמוקרטיה, סובלנות ומרחב פתוח. ״כל החברים שלי עברו לחו״ל אבל אני תמיד אמרתי שאני אשאר פה ואשנה את העיצוב הישראלי, אביא את הבשורה״. לפעמים גם הוא מתחיל להתעייף, אבל בחזון שלו עוד להקים מרכז לעיצוב תל אביב, שייתן, כמו שאר המיזמים שלו - מקום לאנשים לחגוג את מי שהם.

הרבה לפני שהוא הפך, כמו שהוא מכנה את עצמו, לבעלת הבוטיק, היה שלו דמות שהשפיעה על אופנת הגברים בארץ. לפני 14 שנה, אחרי ששב מתקופה שבה חי בניו יורק, השיק יחד עם אייל דה ליאו את בלוג אופנת הגברים הראשון בעברית - ״הגרסונייר״. ״אז הדעה הרווחת היתה שמה יש לכתוב על אופנת גברים, זה בסך הכל חולצה ומכנסיים, אבל המהלך הזה היה שייך לרנסנס עולמי בתחום. מתחילת המילניום התחילו מעצבים להתעסק בעיצוב לגברים, וזה לקח כמה שנים עד שהעולם העניק לזה את תשומת הלב״.

היום הוא דוגל בשיתופי פעולה, בין השאר מתחזק אחד כזה עם אושיית אופנה נוספת, שלי גרוס, תחת השם ״פיידינג גלורי״. בשנה האחרונה הוא גם מלמד במחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה וגם מדגמן (כולל הקמטים והשיער הלבן. וזה לוהט). ועם כל הפיידינג גלורי והחיבוק של הגיל הוא הבין באמצעות העיסוק שלו שגברים הם בסך הכל ילדים בני שלוש (היי, ספר לנו משהו שלא ידענו קודם).

פרופ׳ עדי שטרן הוא נשיא בצלאל משנת 2015, ובימים אלו ממש קורם עור וגידים הפרויקט הגדול והמשמעותי שהוא עובד עליו כבר מכניסתו לתפקיד: המעבר של בצלאל לקמפוס במרכז העיר, מה שהוא מכנה כ״נקודת ציון דרמטית; שינוי אדיר. כמו להחליף את מערכת ההפעלה של המוסד״. אחד העקרונות האדריכליים המרכזיים שעליהם מבוסס הקמפוס החדש הוא השקיפות - רוב הכיתות והחדרים הם בעלי קירות שקופים, וכך גם הקירות החיצוניים של המבנה.

״השקיפות הזו מאפשרת שלושה מבטים: הראשון מהחוץ פנימה - העוברים ושבים שחולפים על פני הקמפוס יכולים לראות מה זה באמת אומר בית ספר לאמנות ועיצוב. יש לזה ערך תרבותי וחינוכי. המבט השני הוא העובדה שהסטודנטים ואנשי הסגל שנמצאים בתוך הבניין חווים את החוץ סביבם כל הזמן. כשאתה בתוך הקמפוס אתה לא יכול לשכוח שאתה בירושלים; זה חשוב. תמיד חשבתי שצריך לפתח יצירה מקומית שיש לה קשר למקום, ולא נכון ליצור במקום כזה כאילו היינו בפריז או בניו יורק.
״המבט השלישי הוא השקיפות בתוך הבניין עצמו - התלמידים יכולים לראות כל הזמן מה קורה בדיסציפלינות אחרות. השאיפה היא שבעתיד כל התשתיות תהיינה פתוחות לכל הסטודנטים, ותוכל לעמוד כתף אל כתף עם סטודנטים ממחלקות אחרות. זו דרך שיש מעט מאוד מוסדות בעולם שמתנהלים בה, זה מאתגר אבל מאוד מבטיח״.

והשקיפות הזו גם מתחברת למצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים, וכנשיא של מוסד ציבורי, שטרן הוא כבר למוד קונפליקטים. ״מעל הכל אנחנו מוסד חינוכי, שמחנך לערכים אוניברסליים של פלורליזם, שיוויון מלא, חשיבה ביקורתית, הזכות לערער ולחשוב אחרת, חופש הביטוי וחופש היצירה״.

מעבר לכל אלה שטרן הוא גם מעצב בעצמו, והדבר העיקרי, לדבריו, שהוא עושה כל היום, הוא לאזן בין אינטרסים. במקום הזה, וגם במקומות אחרים, נכנסת לא פעם ההכשרה שלו וההיסטוריה שלו כמעצב: ״כמעט תמיד יש קונפליקט שצריך לאזן ולגשר. אני חושב על זה כמו על קומפוזיציה, ואחד הדברים הכי מעניינים בקומפוזיציה הוא שהיא מאוזנת בגלל שהיא לא מאוזנת. בקומפוזיציה ויזואלית אין כלי טוב יותר מקונטרסט - ואולי בעצם גם בחיים״.

איתי אקסלרד הוא רקדן וכוריאוגרף, רק בן 27 אבל מאחוריו כבר עשור של קריירה במסגרת להקת בת שבע (שאליה הצטרף בגיל 17!) ובתקופה האחרונה גם כיוצר בתחום המחול בעצמו - עם טרילוגיה בשם ״אינדיגו״ שהמופע השני במסגרתה עלה לאחרונה ב־CCA. ״אינדיגו״, אגב, כמו הצבע, כמו השיר של נינה סימון וגם כמו התחושה המלנכולית.

כילד עם הפרעות קשב וריכוז שגדל באור יהודה הוא תמיד מצא מפלט בתנועה, אבל לקח לו זמן עד שצעד פנימה אל תחום המחול. בדיעבד, הוא מספר, הדבר שהוא הכי אוהב בריקוד ובתנועה הוא שמדובר בעניין אוניברסלי. ״כל אחד ואחת יכולים ללמוד על העולם ועל מה שקורה בנפש ובגוף דרך תרגול של תנועה בצורות שונות. ולכולנו יש גבול ולכולנו יש נפש״ (ואנחנו נוסיף שלכולנו גם יש גוף).

מאז שעזב את בת שבע החל אקסלרד מסע נדידה שהתחיל בשוודיה, חזר ארצה והמשיך לספרד וברלין ולמקומות נוספים. ״בכל מקום ובכל רגע למדתי ואספתי פיסה מעצמי ששדרגה אותי ותכנתה אותי אחרת״. במהלך המסעות האלה העמיק את העניין והעיסוק שלו בתנועה שמשוייכת לתרבות הרחוב, למגמת הנשפים וריקוד הווג שהחל בשנות ה־80 בהארלם (צפיתם.ן ב־Pose? אם לא, גשו לצפות מיד. אבל רק בעונה הראשונה). ״יש משהו בענף הזה של ריקוד והתרבות הזו שהוא מאוד משחרר. בפלואידיות שלו, בטווסיות והחוצפה; משהו שאני מוצא אותו בעצמי ורציתי לתת לו מקום להשתחרר ולהתגלות״.

במהלך השנים האחרונות הוא גם מלמד מחול, עכשיו בין השאר בבית הספר התיכון בליך שבו למד בעצמו. בעתיד הקרוב, מלבד עבודה על החלק השלישי בטרילוגיה, הואייסע ללמד גם באמסטרדם (״שאוט אאוט למי שנמצא שם ובעניין של ללמוד מחול״), ואחר כך ייסע להתנדב במרוקו(!) ויעבוד עם ילדים מקומיים דרך המחול והתנועה. ככלל, הוא אוהב לעבוד עם א.נשים שאינם מעולם המחול, למרות שגם העבודה עם רקדניםהיא מדהימה עבורו. במהלך ההאזנה לפודקאסט הוא ממליץ לכם.ן לזוז, ואם אי פעםתנסו לשקר לו - הוא כנראה יידע לזהות את זה דרך הגוף שלכם.ן.ראו הוזהרתם.ן. 

אחת העבודות שלה שבטח כולכם (טוב, רובכם. קורונה וזה) ראיתם היא השעון הגדול רגע לפני שמגיעים לדיוטי פרי בנתב״ג, פרסומת לחברת השכרת הרכב שלמה סיקסט, שמראה בכל פעם את השעה באמצעות דימויים של מכוניות שנעות בכוריאוגרפיה מספרה לספרה. הפרסומת, שצולמה בכלל בבוקרשט, היא דוגמה לעובדה שהיא אוהבת להשתמש בפסיליטיז הספציפיים שיש לכל לקוח, וגם מתעקשת מתי שאפשר לצלם ולא להשתמש באפקטים בעריכה.

בפרויקט הגמר שלה בתואר השני בבצלאל, סרט קצר בן חצי שעה בשם ״ההבטחה״, היא שילבה חומרי ארכיון של בר ובת מצוות של ילדים.ות שונים שהתקיימו בשנות ה־90, יחד עם חומרים ארכיוניים של המשפחה שלה שאותם צילם אביה. מהגלם המשפחתי הזה יצא סרט שמייצג את רוח התקופה, את ההבטחות, התקוות, האמונה והאופטימיות ששרו אז. בימים אלה היא עובדת על סרט נוסף שמגיע מאותו העולם (אבל אסור לה ולנו לגלות הרבה עליו. עדיין). 

בתום התואר הראשון ניסתה לעבוד כאנימטורית אבל היתה, לדבריה, אחת מחורבנת במיוחד. אל בימוי הסרטים היא הגיעה בתחילה בתחושת נחיתות כי באה מתקשורת חזותית ולא מקולנוע, אבל היום היא יכולה להגיד שהיא כבר במקום שבו היא יכולה לבחור את הפרויקטים שלה (ובעיקר לא לבחור את אלה שהיא לא רוצה. היא כן היתה רוצה, נגיד, לביים פרסומת לדואר ישראל כי יש לה חולשה למוסדות ציבור. אנחנו לא שופטים).

החלקים שהיא הכי אוהבת ביצירה הם הרגע שבו הדברים מתחברים - בין אם מדובר בצילום ומחול או בליהוק מוצלח למותג אופנה. ״בתור במאי אתה הפרויקטור״, היא אומרת, ״וכשיש החלטה להפגיש בין דברים שברוב המקרים לא נפגשים, אתה מוצא את עצמך ממציא משהו חדש. זה מוביל לדבר הבאמת גדול שהוא הסטורי טלינג״. 

גולנדר החלה את דרכה בעולם הטכנולוגי כמתכנתת, בהמשך היתה בעלת בלוג אופנה, ולפני עשר שנים חברה לשותפיה ויחד הקימו את Bazaart, במטרה ״לעזור לאנשים לפתור את כל צרכי העיצוב שלהם בעצמם: הזמנות לימי הולדת, ממים משעשעים, באנרים ליוטיוב, וידיאו לאינסטגרם. המנעד רחב ואנחנו משתדלים לעשות את זה פשוט לשימוש – לתת את הכלים והתוכן שאדם צריך כדי לעצב. כל יצירה ניתנת לעריכה מחדש כך שאפשר לפתח ספריית עיצוב ולא רק עיצוב בודד״.

המפגש הראשון שלהם עם הבינה המלאכותית קרה כבר לפני כמה שנים. ״התחלנו לשמוע על מה שקראו לו אז Deep Learning, שהיתה קפיצת דרך טכנולוגית. התחלנו להכניס כלים שמבוססים על הטכנולוגיה הזאת, הראשון שביניהם היה הורדת הרקע מתמונה כך שהאפליקציה משלימה את הרקע שנותר בעצמה. אלה היו הניצנים הראשונים של מה שמכונה היום Generative AI״.

לגבי השפעת הבינה המלאכותית על תחום האמנות והעיצוב, היא אומרת ש״כולנו מנסים להבין איך העולם ייראה. המהפכה הנוכחית היא השלב הבא באבולוציה: אמנים יצטרכו להשתדרג, לדעת להשתמש ב־AI בתור כלי כדי להעביר את המסר וליצור במהירות דברים יותר מורכבים״.

בתערוכה הנוכחית, כמו בהרבה מהפרויקטים הקודמים שלו, הוא עוסק בדיוקנאות. הכי מפורסם שביניהם הוא אולי צילום הדיוקן של מירי בוהדנה משנת 2003, שכיכב על שער מגזין ״סטודיו״ שערכה שרה ברייטברג־סמל ז״ל. ״זה לא היה טבעי לשים דיוקן כזה על השער, וזה מהלך שגרם לפתיחה של הדלת של האמנות הישראלית לקולות נוספים. מהלך שקצת הצליח להרעיד ולהגעיש את הביצה״. 

הפעם אלה דיוקנאות של צלמים וצלמות, חברים וקולגות, שצילם עדיקא בבתיהם. ״הייתי רוצה שאנשים ישימו יותר לב לדימוי מאשר לסיפור שמאחוריו. יש חשיבה על העבודות כאוביקטים בתוך החלל, והיה לי חשוב שהן יתמזגו בצורה אורגנית, לחבר את הדימוי לקיר שהוא תלוי עליו״.

התערוכה מתאפיינת בהצבה צילומית מתוכננת ומדוקדקת שנוצרה בשיתוף האדריכל אורי כהן (שהוא גם בן זוגו של עדיקא). ״עוד לפני הצילום של העבודות ידעתי שאני רוצה ליצור מרחב להתבוננות שמהדהד בתים, תפנימים, יוצר מרחקי צפייה שונים, כדי לשבור את הסיסטם של עבודה שתלויה ליד עבודה. רציתי לייצר ערב רב של אפשרויות שהשיטוט בחלל (או בבית) יוכל לזמן״.

את מושאי הצילום בתערוכה הוא צילם במצלמה אנלוגית, אבל במקביל הוא גם מצלם באמצעות הטלפון שלו במהלך ריצות. הפער הזה והדיון הזה במהותו של הצילום קיים כמובן באופן משמעותי גם בתוך המחלקה שהוא עומד בראשה. ״דרך המעשה הפדגוגי־אקדמי של הצילום אנחנו נכנסים לעומקם של דברים, מעודדים את הסטודנטים לבחון את המקום שהם חיים וגדלים בו בעיניים ביקורתיות יותר, מתוך תשוקה ולהט גם לייצר הגות וגם להיות סוכנים של שינוי״.

ההתחלה של D-ID היתה בשנת 2017, כשבשנים הראשונות הם התעסקו בכלל בתחום זיהוי הפנים. הם גייסו כספים ואת מומחי הדיפ־לרנינג הטובים בעולם, ותוך כדי תקופת הקורונה זיהו הזדמנות למשהו אחר וגדול הרבה יותר. ״התעסקנו ב־AI גנרטיבי עוד לפני 2017״, מספר פרי, ״ובנוסף הבנו שאנחנו יכולים להיות מובילים בתחום החדש הזה, בפוקוס על וידאו ובני אדם. הבנו את העוצמות של הדבר הזה, את העובדה שהעתיד יאפשר לייצר הפקות שלמות באמצעות AI״.

הסטארט־אפ עובד בעיקר עם חברות גדולות ומתמקד בעיקר בהוראה, חינוך ושיווק - בכל שפה. עד כה הם ייצרו 107 מיליון סרטוני וידאו, והיד עוד נטויה. בשלב מסוים הם הבינו שהם יכולים גם להשפיע ולקחת את הטכנולוגיה כדי לעשות טוב. לכן, לצד החברות המסחריות הם מיצרים גם פרויקטים פרו־בונו. אחד המוכרים שבהם בישראל היה ״הקשיבי בקולן, הקשיבי בקולך״ שבו יצרו סרטונים של נשים שנרצחו על ידי בני הזוג שלהן שכמו מתעוררות לחיים ומזהירות בקולן נשים אחרות שנמצאות במערכות יחסים אלימות. במקומות אחרים בעולם הם יצרו גם קמפיין להעלאת מודעות לנגיף ה־HIV, לילדים נעדרים ועוד.

בסוגיית היכולת לקחת את הטכנולוגיה הזו למקומות פחות טובים (ואפילו מפחידים) אומר פרי: ״צריך להיות אופטימיים. 99.9 אחוזים מהשימושים בטכנולוגיה היום הם טובים. זה יקרה ועדיף שכולנו נכיר את זה ונשתמש בזה ונאיץ ברגולטורים והמחוקקים לשים פה חוקים, כי הם מאוד איטיים״.

בעתיד (הקרוב או הרחוק) הוא מבטיח, הטכנולוגיה תמשיך להקל לנו על החיים. ״יום אחד נגיע לשדה התעופה ובמקום פקידת קבלה יהיה לנו אווטאר. חצי שנה אחר כך נוכל לדבר עם כאלה גם בבנק ואם נגיע למקדונלדס ביפן נוכל להזמין באמצעות דיבור למכונה בעברית ולקבל תשובה״. לגבי שאלת החלפת היוצרים הוא אומר: ״זה ממש לא יחליף את היוצרים. הם המרכז, להם יש כוח ויכולות לעשות המון דברים שפעם היו צריכים הפקות ענק בשביל לייצר״.

במהלך השנים היא נעה על הציר שבין עבודות אישיות לבין עבודות מוזמנות - מאיור ספרים ועד קיר אריחים ענק באורך שמונה וחצי מטרים בבית מלון. ״לעבודה מוזמנת יש תמיד מטרה. זו עבודת עיצוב לכל דבר, יש לה קהל יעד ומסר שצריך להביע. העבודות האישיות שלי מונעות מציר אחר לחלוטין, פעם הייתי אפילו מבדילה ביניהן באמצעות הפלטה הצבעונית״.

למרות שהיא מכירה ביתרונותיו של המחשב, ברוב העבודות שלה היא עדיין משתמשת בניירות, בעפרונות ובצבעים. ״אין לי תשוקה לאחוז במקלות קסם למיניהם. המפגש עם עפרון, צבע ונייר הוא נוח ומעניין לי, וכל עוד זה מעניין אותי - אני שם״. גם כמרצה היא מרגישה שצריך להקנות לתלמידים ידע בסיסי לפני שהם ניגשים לעבודה דיגיטלית. ״צריך שיהיה ידע של הבחנה בין סוגים שונים של מכחולים, כתמים. אחר כך, בשנים המאוחרות יותר של הלימודים ההתייחסות לעבודות היא בעיקר סביב מה שרצית לומר ואיך זה בא לידי ביטוי - ואז המחשב יכול להיות דבר מופלא״. 

מלבד לאסוף זרעים ולטמון בצלים באדמה, היא עובדת בימים אלה על פרויקט קומיקס ראשון שמספר סיפור אישי שקשור בחיפה, באבא שלה, בים ובחרדה; ובעיקר היא אוהבת לצאת לטבע שהוא מרתק ומפעים עבורה. ״אפשר ליצור בכל זמן ובכל מקום, אבל אני מאמינה בהליכה במובן של ללמוד בתנועה. בטח במדינה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את המקום שלנו כי הוא כל כך טעון. יש פה נטייה לשפוך המון אספלט ובטון, אבל מתחת לזה יש עולם ומלואו״.

מריאנסקי למד בכלל הנדסת תעשייה וניהול, למרות שלא עבד יום אחד כמהנדס. את דרכו הוא התחיל בעיסוק באנימציית תלת־ממד, אחר כך עבר לעיצוב אתרים ועבד בסוגים שונים של סטארט־אפים. בשנתיים האחרונות הוא עוסק כמעט אך ורק באמנות, במשרה מלאה. 

הוא מגדיר את עצמו כ״טכנו־אופטימיסט״ ומעיד שכל שבועיים־שלושה הוא לומד משהו חדש בתחום הבינה המלאכותית שמעיף לו את המוח. בימים אלה הוא מלמד קורס שעוסק בשימוש בתוכנות כמו Dall-E ומידג׳רני. ״הדברים המעניינים בתחום הזה הם דווקא אלה ששוברים את החוקים״, הוא אומר. ״מי שהולך להתבלט הוא זה שיעבור את הרף הקריאייטיבי החדש״.

גוף העבודות המרכזי שלו בתקופה האחרונה הוא סדרה של דימויי ציפורים שנוצרים יחד על ידי שני מחשבים שעובדים על שתי תוכנות שונות של בינה מלאכותית. הוא כותב קוד שיוצר אמן ״אוטונומי״, ואחר כך הוא מתפקד גם כאוצר (והעוצר) של אותו אמן, כשאת רוב העבודות שיצאו הוא זורק. 

הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה שלו הוא לכתוב קוד שבסופו של דבר יוצא ממנו משהו יפה, אבל אם אתם רוצים להגיע אל ליבו - הכי טוב זה לבקש ממנו שידפיס לכם את התוצר. כי איך אומרות? הטכנולוגיה קיימת.

העיסוק שלה במלח, החומר המרכזי בעבודותיה בשנים האחרונות, מזמן לה התנסויות והרפתקאות ברחבי הארץ (והעולם). את העיסוק שלה באבטיחים, סתם שתדעו, היא התחילה בכלל בעקבות מחקר אודות העונתיות של האבטיח. גם בתערוכה הנוכחית יש לא מעט אבטיחים, שמתקשרים למלח ולים המלח שבו היא לא רק עובדת ויוצרת אמנות, אלא הפך לאחד מתחומי ההתמחות שלה. 

לאורך השנים היא עובדת במדיומים רבים ובחומרים שונים ומגוונים: ״אני מגיעה לווידיאו בדרך כלל כשאני לא יכולה לפסל משהו״, היא מספרת. ״אני אכניס גוף לווידיאו כשאצטרך שהוא יעשה פעולה מסוימת, או לטובת קנה מידה״.

במקביל לעיסוק במלח, ליווי האוביקטים שהיא מטביעה בים במשך חודשים לפני ואחרי, פרקטיקת העבודה האהובה עליה (כרגע, לפחות) היא ברזל ויציקות ברונזה (״אני אוהבת אש״). ובנוסף היא עובדת על שיתוף פעולה עם רקדנית פלמנקו עכשווית, עוברת התנסויות ראשונות בקרמיקה, ומעידה שיש לה עוד הרבה שאיפות בקנה. 

על השאלה האם היא אופטימית היא אומרת ״העשייה מביאה איתה משהו מהאופטימיות. העובדה שניתנה לי ההזדמנות להעביר אנשים בתוך העולם שלי, ללכת לתערוכה ולפגוש אנשים שמתרגשים ופוגשים בה את עצמם - זה מה שמעורר את האופטימיות. לאורך כל הדרך אני מחפשת בתוך הסיפור האישי שלי מה משותף בו לי ולאחרים״.

החלק האהוב בעבודה על זר אביב הוא המחקר שהוא מבצע כל פעם מחדש, והוא חושב שהעיצוב הוא גם הבעיה, אבל גם הפתרון. את דרכו האמנותית הוא החל כנער מתבגר, כאחד המייסדים של הקומיקס ״סטיות של פינגווינים״. מאז הספיק להקים ביחד עם גיא שגיא לפני 20 שנה את סטודיו שועל; ללמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר; להיות אמון על הובלת צוות העיצוב של מדלן - מוצר דיגיטלי שמנתח מידע עירוני ומנסה לעזור לאנשים לבחור איפה לגור; ולהציג בארץ ובעולם עבודות שעוסקות בין השאר בבינה מלאכותית, כמו לדוגמה פרויקט שבמסגרתו הוא בדק האם נוכל ללמד מכונה איך נראה אדם ״נורמלי״.

נשמע מסובך? לא חייב להיות: מזה שנים שתנחום עובד עם טכנולוגיות ממוחשבות כדי לייצר אפקטים ויזואליים. עד לפני שש שנים הוא עבד בתעשיית הסרטים הבינלאומית, במסגרתה היה שותף בין השאר באפקטים הממוחשבים בסרטים כמו רובוטריקים, ספיידרמן ודדפול. ״מאז שהתחלתי לעשות אמנות, ועוד הרבה לפני, ההתמחות שלי היא לייצר באמצעות הטכנולוגיות האלה אפקטים אורגניים, שהמקור שלהם הוא הטבע״ הוא מסביר. 

אחרי שעבד בקנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, החליט לשוב ארצה ולהשתמש ביכולות שלו בעולם הסימולציות כדי לנסות לעשות מהן אמנות. ״אני מנסה למתוח את הגבולות של מהי טכנולוגיה ואיך אפשר לעבוד איתה בעולם האמנות והעיצוב. השימוש היום בטכנולוגיה בעולם האמנות קיים בכל מיני אספקטים, בין אם אתה מרגיש אותו כצופה ובין אם לא.

״המפגש של אמנות גנרטיבית עם בלוקצ׳יין מאפשר לייצר תוכנה שאחראית על כלל התוצאות שהיא הולכת להוציא, מבלי שהאמן יבחר אותן. לנו, כאמנים, יש את השליטה המוחלטת במה שהאלגוריתם יודע לעשות, אבל קיימת פונקציה שמגרילה בעצמה בכל פעם נתון חדש״.

העתיד בתחום, הוא משער, מלא בהפתעות. ״אם לפני כמה שנים היתה נישה קטנה של אמנים שעסקו בסוג הזהשל אמנות, היום יש בום קריאייטיבי. יש כל מיני גישות, התחום נפתח לכל מיני מקומות שעוד לא חשבנו עליהם, ואני בטוח שהוא יגיע לעולמות נוספים״. 

״אני לא אשנה את העולם״, הוא אומר, ״אבל אני יכול לנסות לתת לו פרספקטיבה שונה על דברים שאני רואה אחרת - מתוך מחשבה ששנים קדימה דברים יכולים להשתנות. גופי תאורה מחומרים אקולוגיים שניתנים למחזר הם חינוך מחדש של השוק. זו לא בדיחה, זה לא טרנד, וזה לא הולך לפח אחרי שבוע. מה שאנחנו עושים בסטודיו נושא מסר - ככל שיותר אנשים יותר רואים את הדברים האלה, הם יהיו יותר מוכנים לרגע שבו מוצרים שהם 100 אחוז מקיימים יהיו אפשריים מבחינה טכנולוגית״.

במקביל עובד מאירי גם על סדרות גדולות יותר של רהיטים וגופי תאורה מסחריים יותר. ״הבנתי שהעיסוק בחומרים טבעיים דורש המון אנרגיה ואני לא בטוח שאני רוצה להתעסק רק במשהו אחד. ככל שעוברות השנים העולם נהיה יותר ויותר רווי, אבל הדרך שלי להתמודד עם זה היא לא להקשיב לרעשים, בלי לשקוע בשאלות האם חידשתי או לא חידשתי. אני כן מנסה כל הזמן לצאת מאזורי הנוחות שלי ולייצר דברים חדשים, כמו מהדורות מוגבלות של פריטים״.

אחד הדברים המרכזיים שמאפיינים את הסגנון של פולונסקי הוא שאין לו ״סגנון״, ובכל פרויקט הוא יוצר שפה בהתאם לנושא ולמדיום. דווקא האיורים שנראים הכי קלילים וזורמים, הוא מספר, הם האיורים שהוא עובד עליהם הכי הרבה זמן ויוצר עבורם הכי הרבה סקיצות, כדי לנסות ולדייק את הקו הבלתי־מתאמץ הזה. ״ברמה המהותית, אין הבדל בין העבודה על ספר ילדים לסרט. איור טוב הוא איור שצריך לספר סיפור. בפרקטיקה ההבדל הוא גדול, כי אני מנסה לקחת בחשבון בסגנון העבודה גם את תהליך העבודה״.

לעשות משהו חדש שעוד לא עשה - בין אם זה סרט, הצגת תיאטרון או רומן גרפי שמגולל את סיפורה של אנה פרנק - זה מטרה עבורו, והתערוכה במוזיאון הייתה גם היא דבר חדש ומאתגר. ״זה מסובך לעשות תערוכת איור במוזיאון כי העבודות כולן כבר הוצגו - בספרים, בעיתונים, בסרטים. לקחת את הציור ולתלות אותו על הקיר כמו שהוא, זה דבר שאין בו הרבה טעם. לכן בחרנו להתמקד בלהראות תהליכי עבודה והשפעות. ובגלל שהסגנון שלי הוא החלפת סגנון, רצינו שיהיה בתערוכה קצת יותר סיפור״. 

מבחינתה היא התחילה לשחק בגיל 8, אבל התפקיד הראשי הראשון שעשתה היה בגיל 19, בסרט ״אור״ של הבמאית קרן ידעיה, שהיא מתייחסת אליו כהתגשמות החלום שלה (״אם לא הייתי עושה את זה הייתי מאוד מקנאה במי שהיתה עושה את זה״). מגיל צעיר היא הרגישה את הצורך לברוח לתוך עולמות אחרים - מה שהיום בא לידי ביטוי בצלילה העמוקה שהיא מבצעת בכל פעם שעובדת על תפקיד חדש.

״מגיל 4 הייתי נכנסת לאיזה זון, אם זה בשירים שהייתי כותבת ושרה לכל המשפחה או בטירוף של ברביות שהיה טלנובלה בלתי נגמרת. האסקפיזם הזה הוא המקום שבו אני נמצאת היום בתור שחקנית ויוצרת. זה שם אותי בעולם הזה שאני אוהבת להתנתק לתוכו ולהטמע בתוך החוויה, אבל בשביל שזה יקרה אני חייבת המון הכנה. אני מנסה לעשות לעצמי שטיפת מוח כמעט מוחלטת - שאפילו הזכרונות שיעלו לי יהיו הזכרונות של הדמות שאני נכנסת לתוכה״.

את עבודת האמנות הראשונה שלו רכש נסימה כשהיה בן 21 ועבד כסוכן נדל״ן בבריסל: ״הייתי איש עסקים אבל היתה לי עין״ (ויש לו עין עד היום); ״רציתי להשקיע ושהכסף יגיע למקום הנכון״. התשוקה האמיתית שלו לאמנות התחילה כשהחל לאסוף עבודות של יאיוי קוסאמה ולהכיר את הסיפור האישי שלה. עם השנים הפך לאחד האספנים המשמעותיים של קוסאמה בעולם, והיה גם אחד הגורמים שבזכותו הגיעה תערוכת הענק שלה להציג במוזיאון תל אביב בשנה האחרונה. 

את נסימה לנדאו הוא הקים באקט אימפולסיבי, בתקופת הקורונה, כשכבר היו לו עבודות מכל העולם לטובת תערוכת פופ־אפ, אבל הוא נותר ללאחלל והחליט להפוך כמה חללים מוזנחים יחד בית מגוריו לחלל תצוגה ארעי, שהפך לקבוע (״ככה נולדים אצלי הדברים הכי מדהימים. אני קופץלמים״). מאז עברו שנתיים ו־12 תערוכות, שבהן הציגו עד כה 140 אמנים ואמניות מכל העולם.

״אנחנו מזהים את האמנים הצעירים, מאיפה שיהיו. לא משנה מאיפה, רק שיהיו בעלי כשרון. זה אומר לעקוב אחרי אמנים בסושיאל מדיה, לעקובאחרי תערוכות במוזיאונים, לדבר עם אספנים, וגם אינסטינקט״.

הוא תופס את המאיירים כמייצרי דימויים, וכמו הרבה אחרים גם הוא מתחבט בשאלות לגבי היתרון האנושי בעולם שבו מחשבים יכולים לייצר דימויים טובים לא פחות: ״מעניין אם כשהסינטיסייזר נכנס לעולם המוזיקה זה עורר את אותה הבהלה״. היתרון היחסי שלו, כך הוא מאמין, הוא בקריקטורות: ״שם אני מאמין שיש לי ביטחון וייחודיות להראות לעולם. בכל שאר העולמות יש אנשים שעושים דברים יותר מרשימים ויותר מעניינים״.

העיסוק ארוך השנים בקריקטורות הוביל אותו גם לפתח עיסוק אובססיבי לפרצופים, כזה שגורם לו לבצע מיפוי של מרחקים, זוויות וגדלים; ושלא נתחיל לדבר על זה שהוא יודע מיד לאבחן מי עשה ניתוח פלסטי באף, מי סידר גבות ומי הזריק בוטוקס. ״מישהי שעוסקת בפסיכולוגיה אמרה לי פעם שבקריקטורה יש משהו שגובל באלימות: אתה צולף במישהו, עולב בו - ויכול להיות שזה מספק עבור מישהו כמוני, שלא נכנס בדרך כלל לעימותים״. 

את דרכה בעיתונות החלה בגיל 19, בעוד שלצייר הפסיקה במשך שנים רבות בעקבות פוסט־טראומה אחרי מותה של אחותה. החזרה אל הציור קרתה אחרי שסיימה לעבוד על ספרה הראשון (״אני בנאדם שחייב לשנות כל הזמן סוגי עשייה. קשה לי לשבת על התחת״). מאז הספיקה לשתף פעולה עם כמה מותגים ומוסדות - ביניהם מוזיאון תל אביב ונביעות, שעבורם איירה סדרה של 10 זוגות גרביים עשויות חומרים ממוחזרים.

את הביטחון העצמי שלה היא זוקפת לזכות העובדה שבצעירותה היתה צריכה לפתור לעצמה את הבעיות (״לא בכוונה גדלתיילדה עם ביטחון עצמי, זה היה מנגנון הישרדות״), וכבר אז הביעה עניין רב בכתיבה ובציור. היא מאמינה שהמפתח לכל הצלחההוא תוכן טוב, וזה לא משנה אם מדובר בעיתון, סדרת טלוויזיה או סטורי באינסטגרם: ״היום, כל אחד מאיתנו הוא מותג. ואםאנחנו מותג שהכוח שלו הוא תוכן - זכינו, כי תוכן הוא המלך והוא תמיד יהיה המלך. הוא רק משנה צורות. כשהעיתונות היתההמדיה השולטת זה מה שעשיתי, ועכשיו אני ממשיכה במדיות שולטותתתתת אחרות״. 

מתחילת דרכה היא מתעניינת בדרכים שבהן אפשר לגרום לאיור לצאת מהדף. זה קורה, בין השאר, בעיצוב תפאורות לתיאטרון (״התיאטרון מוסיף עבורי לא רק את העניין של התלת־ממד אלא גם את הממד של הזמן. והכי חשוב - את הממד של עבודה עם אנשים״), ובתערוכה הנוכחית שהיא מציגה יחד עם ענת ורשבסקי בבית הנסן בירושלים - ״מה יותר צהוב או פיל?״.

הנחת המוצא של ברגמן ושל ורשבסקי בתערוכה היתה, שילדים שמגיעים לתערוכה רצים קודם כל לאורך כולה עד הסוף, ורק אז מתחילים להתבונן. ״יצרנו מפלצת שהיא כמו חץ, שיש לה שני פרצופים ולהקה של יצורים. היא מתחילה בחלק האחורי של התערוכה, מלווה אותה ונתלית עליה לכל אורך המסדרון. הרעיון הוא הולכה של הקהל בתוך התערוכה - דבר שעניין את שתינו ושמחנו לראות שהוא עובד״. 

בשאלת ההשפעות הטכנולוגיות על תחום האיור אומרת ברגמן ש״בשנים האחרונות עם התוכנות והכלים המתקדמים אפשר לעשות יחסית יותר בקלות איור שנראה מאוד מקצועי, ובעקבות זה הנושא של שפה אישית קצת ירד. לכן, מאיירים, גם אם הם הולכים לעבוד בהייטק - צריכים להמציא את עצמם. מה שהתוכנות עדיין לא יודעת לחקות זה ליצור מטאפורות והסמלות; אין להן את הכישורים האלה. לכן דווקא איורים עם מסר הם אלה שיבלטו, ואולי תעלה קרנו גם של המאייר כסופר״.

נעמה ועידן אוהבים חפצים, ודרכם הם אוהבים להבין דברים לגבי העולם (וגם להגיד כאלה בעצמם). כשהם מסתובבים ומטיילים בקהילות שונות בארץ ובעולם, הם אוהבים להסתכל עליהן דרך אותם החפצים – בין אם כאלה שהם מוצאים בסופר ובטמבוריה, או כאלה שקשורים לדת של המקום: ״יש משהו בלהסתכל על חפצים, ולנסות להסתכל דרכם על התרבות שעיצבה אותם. לחפצים יש סיבה שהם נראים כמו שהם נראים, וככל שחפץ זר לך יותר – יש לך יותר ללמוד על התרבות שבה הוא נוצר״.

במהלך השנים הם עובדים בעיקר בעיצוב שנוצר מתוך מחקר, מציגים בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. אבל הם פעילים גם בעולם המסחרי, ובין השאר עיצבו וייצרו (בשיתוף עם מאנקי ביזנס) פותחן משחקי לבקבוקי יין שהפך ללהיט ברחבי העולם. החלקים האהובים עליהם בעבודה הם הסקרנות שבצלילה אל תחום מחקר חדש: ״יש לך פתאום תירוץ מעולה לדפוק למישהו על הדלת, להכנס לו לעולם, לחטט לו במדפים. והכל בשם העיצוב״.

כמעצבים, הם לא עסוקים בלרדוף אחרי טכנולוגיות חדשות, להפך – ״יש בנו הרבה רומנטיקה והרבה כבוד לדרכי ייצור ישנות, אנחנו מנסים למצוא עוד זוויות מחשבה לגביהם. ולא תמיד צריך ליצור משהו חדש כדי להגיד משהו״. וכזוג שחי ועובד יחד כבר המון שנים, הם מספרים שבאופי של שניהם להשתעמם מהר, אבל העובדה שהם סומכים אחד על השני הוא כלי עבודה מבחינתם. ״בתוך העיצוב המחקרי־ניסיוני אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שמה שאנחנו עושים הוא ראוי, וגם לומדים ליהנות מהעובדה שמה שאנחנו עושים משנה לאנשים. אנחנו מטרידים אנשים עם המחשבות שלנו, ואם לא יהיה לנו משהו מעניין להגיד – זו יכולה להיות בעיה״.                                                            

כל אחד מהם מגיע מרקע אחר: ספרן היא מעצבת שאמונה בין השאר על ארנק הפיתה שנמכר ברחבי העולם, ועל אחד מאירועי התרבות המובילים בארץ, הפצ׳ה קוצ׳ה; ארז הוא מעצב וחוקר עיצוב שמתמקד בחיבור בין דיסציפלינות שונות (אחרי שהבין שעיצוב תעשייתי הארדקור פחות מדבר אליו). כשחברו לעבוד יחד על שבוע העיצוב ירושלים, היה ברור לשניהם שצריך להמציא פה משהו חדש, עם משמעות רחבה וחיבור למקום: ״שבוע העיצוב הפך עם הזמן לאירוע משמעותי עבור המעצבים, הזדמנות להרבה מהם לפעול״ אומרת ספרן; וארז מוסיף: ״מה שתרבות רוצה לעשות הוא להניח משהו חדש ולראות מה חושבים על זה״.

גאון, שגדל בבית שנשם עיצוב ואמנות והוא ממשיך את הקו הזה, עם מבט ופעילות עכשוויים שכוללים גם הבטים כלכליים, מספר מהיהצורה שמלווה אותו לאורך הקריירה שלו; איך משתלבת עובדת היותו אדריכל כשהוא מעצב פריטים; ואיך הפכה תל אביב עבורו לכורהיתוך שמרכז את הפעילות שלו בעולם. ״הדבר שאני הכי אוהב הוא לדבר עם אנשים: לדבר עם יוצרים, עם לקוחות, עם הצוות. לדברעל תהליכי היצירה ואז לראות אותם קורים״.

התפקיד של זומו, היא אומרת, הוא להביא את האמנות הכי טובה בארץ למקומות המרוחקים, וגם לעבוד עם אמנים מקומיים בכל אחת מהתחנות. ״אמנות עכשווית, עיצוב עכשווי ואדריכלות עכשווית הם דברים מאוד פשוטים לתווך אותם, אבל הקהל תופס אותם כדבר מרוחק. זה דורש שינוי״.

קאופמן היתה העובדת מספר 27 של וויקס, ובשנותיה שם החברה גדלה לממדי ענק (עם קרוב ל־6,000 עובדים ברחבי העולם); ועדיין היא מנסה להימנע מפוליטיקות פנים־ארגוניות ומאמינה שכל דבר אפשר לפתור בשיחה של אחד על אחד. בימים אלה מתכננת וויקס מעבר הדרגתי ממקום מושבם בנמל תל אביב לקמפוס ייעודי בגלילות, שעליו הם עובדים כבר שלוש שנים, עוד לפני הקורונה. ולמרות המעבר לעבודה מרחוק שהואץ בשנתיים האחרונות בעקבות הקורונה, היא מאמינה שאנשים כמהים למפגשים פיזיים, כולל להציץ אחד לשני במסך המחשב. 

האוצרת יערה זקס מסבירה את התופעה (״ברוכים הבאים ל־2022. אין שום פסול באמנות להמונים, באירוע שנותן במה לאמנים שלא עונים לסטנדרטים הישנים, שהוא אנטי תזה למה שקורה היום במוזיאונים. אני זוכרת שהייתי הולכת לתערוכות והייתי מרגישה קצת טיפשה. פה אתה נכנס לתערוכה ומרגיש משהו, אתה לא צריך להיות מומחה״); על הביקורת שמושמעת נגד אמנות שכל תפקידה לכאורה הוא להצטלם יפה ולעלות לאינסטגרם (״הייתי שמחה אם היו מורידים קצת את הטלפונים ולא מצלמים כל פיפס בכל הבניין, אבל אנחנו חיים בעולם שהכל בו מתוקשר בתמונות, וככה אנשים משתפים את החיים שלהם״); ועל המקום היחיד שבו היא הייתה עומדת בתור גם 11 שעות (״בסוף זה לא או או, זה גם וגם״).

ענבל פינטו על הדרך שעברה מאז שהקימה ב־1992 את להקת המחול שנושאת את שמה (״לפני 30 שנה יצרתי ממקום פחות מודע. היום אני מזהה את עצמי, את השפה שלי. ועדיין, בתוך המרחב הזה אני מנסה לגלות חוויה תנועתית שלא הכרתי. איפה אני יכולה לשכלל את המנעד״); על העיסוק הבלתי פוסק בגוף (״כשאני מביימת אופרה או כשאני עושה קרמיקה זה תמיד דרך הגוף. במחול אני מתעסקת במגבלות; מגבלה מייצרת אצלי עניין״); והכניסה של תחומים נוספים ליצירה כמו אנימציה, תלבושות ועוד (״לאורך כל תהליך היצירה אני מציירת. התלבושות והתפאורה הם לא משהו שמתהווה מעל משהו קיים. זה קורה במקביל ונובע ממני״).

אביב גרינברג על החיבור לצבע וההשראה שקיבל משירות החובה במשטרה הצבאית; על העבודה העכשווית עם שאריות מוצריהפלסטיק שהוא מוצא במפעלים; על שיתופי הפעולה המסחריים והשימוש ברשתות החברתיות לקידום האמנות; ועל החזרה לציורוהקשיים של אמן צעיר להשתלב בסצינה המקומית.

מרב סלומון על ההחלטה להקים הוצאת ספרים פיזיים בעידן הדיגיטלי (״זו לא תחרות. אין מנצח. התרבות מרוויחה שיש גם וגם״); על ההכרח ליזום בשביל להגשים חלומות (״הבנתי שאם אני אגיד את זה מספיק פעמים באופן משכנע אז העולם יאמין לי, וזה יותר קל ממה שזה נראה״); על ההגדרה של איור ועל הכניסה שלו לחלל המוזיאלי (״יש שני סוגי ביקורים של איור במוזיאון: או שהוא מבקר כתייר זמני - הוא בא מעולם האיור ומתארח במוזיאון באופן זמני - או שהוא מתאזרח במוזיאון והופך להיות עוד מדיום אמנותי שיש לו את כל הזכויות, ואז פחות עולות השאלות ביחס לאיור ויותר שאלות של תוכן״).

אור רוזנבלום, שמגדיר את עצמו כ״עורך בתחום האמנות והאופנה״, על התהליך הבלתי נמנע שלג׳נטריפיקציה, מולטי־דיסציפלינריות, הרצון לחשוף אמניות ואמנים צעירים לא קונבנציונליים (״שסביר להניח שלא תראה בשום מקום אחר״), ועל תערוכות האופנה שהיה רוצה לראות - וליזום- בחללי תצוגה מוזאליים או אלטרנטיביים מקומיים.

עם למעלה מ־120 אלף מבקרים בתערוכה הנשף במוזיאון העיצוב חולון, והרצאות סולד אאוט בכל הארץ שבהן היא קושרת בין אופנה לאמנות, לעיצוב ולתרבות, יערה קידר אומרת ש״לא כל תערוכה צריכה את הוואוו־אפקט. זה תלוי בסיפור שהיא רוצה לספר״; מדגישה את החשיבות של רגש (״כשמשהו מרגש אותי אני מנסה לייצר בעזרתו חוויה משמעותית, וזה היופי של אופנה, היא יכולה לספר סיפור״); ועל החיבור שלה לעולם האופנה מהלימודים בשנקר, דרך העבודה בקסטרו ועד הכתיבה בבלוג, בעיתונות היומית ובמחקר לדוקטורט (״אופנה היא עולם ומלואו. דרכה אני מגיעה לכל דבר, מדיוויד בואי ועד להיסטוריה של הסינרים״)

אלה רוטשילד על Summer Snow, העבודה שיצרה השנה ללהקת בת שבע (החפצים, הזיכרונות, השאיפות והאכזבות שמפעילים אותנו, כשאנחנו מנסים להיאחז בהם על קרקע לא יציבה); על מה זה להיות בן אדם שכל הזמן רוקד (״ההבנה של מה זה עושה לגוף ולתודעה שלך. איך אתה תופס כאב. זמן. עונג. אלה דברים נורא בסיסיים לחיים״), ועל היכולת של תנועה לשחרר דימוי גוף (״אתה יכולה לדבר על תחושה של מגע ולא על איך אני נראית במראה או איך הבגד זה יושב עלי״).

עודד עזר על חדשנות בטיפוגרפיה (״האם אני יכול לדמיין את עצמי כמדען מטורף ולהתערב בדי.אן.איי של יצורים, בזרע האנושי, ולייצר מזה אותיות); על ההחלטה להקים לאחרונה מגזין תרבות מקוום שמוקדש לעיצוב ישראלי, ״ליוצרות וליוצרים שמתעסקים בתרבות ומחיים אותה בעשר אצבעותיהם״; ועל הפורמולה של העיצוב הישראלי, הפיוז׳ן שאין שני לו (״אנחנו מסתכלים רק לעבר אירופה, אבל אין לנו סיכוי לייצר משהו שלם אם אנחנו משתמשים רק בחצי ארגז הכלים שלנו. הפורמולה שמרכיבה את העיצוב הישראלי היא הרחבה גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינת ציר הזמן. החתונה הזאת מאוד הספציפית למדינת ישראל. יש לנו  את זה, זה שלנו״)