המעט שנדרש - לברור כל מילה 
לגלות רגישות, לנהוג בחמלה 
כמו שהיינו רוצים שינהגו בנו 
כשאנחנו נלחמים את הקרב שלנו.

זה לא עניין של מה נכון או לא נכון 
זה לא קשור לכלכלה או ביטחון 
זה לבלוע את הרוק ולספור עד חמש 
לפני שאתה פותח באש 
זה לזכור שהכול כאן גם ככה נפיץ 
זה להניח את הנשק לפני שתפציץ 

זה לברור כל מילה, לרכך את הלב 
לפני שאתה הופך אח לאויב 
זה לזכור שאנחנו, כולנו, שונים 
יש טירוף שם בחוץ, לא צריך גם בפנים 

זה לסגור את הפצע 
לעצור את הדם 
זה לא עניין של פוליטיקה, 
זה עניין של להיות בנאדם.

אמילי אורזת בעצמה את העבר 
אל תוך קופסה עם מדבקה של ״זהירות, שביר!״ 
היא תמיד אומרת שלחיות זה קצת יקר 
אבל היא מוכנה לשלם את המחיר 

אמילי קנתה לי שעון מזויף 
היא אמרה לי, ״תזכור, הזמן משקר 
תוציא את עצמך מהר מהמרדף 
אין כזה דבר - להקדים או לאחר״ 

אמילי נסעה לאיזה הר לפני שנתיים 
טיפסה אל הפסגה והכירה שם אחד 
שחילקו לו אגוזים אבל לא שיניים 
אז הוא למד איך לפצח ביד 

כולם הם כמו הגשם 
אני רוצה להיות מבול 
אמילי אומרת שכולנו התרגלנו 
ואני כבר לא יודע 
מי כאן השתגע 
היא 
או 
.שאנחנו 

לכולנו יש רשימת עניינים לא פתורים עם ההורים שלנו - 
אנחנו סוחבים איתנו כל הערה שיצאה להם מהפה, 
כל עונש שקיבלנו מהם בצדק או לא, 
כל ביקורת החלטית שלהם על ההתנהלות שלנו, 
כל הרמת גבה, מבט מאוכזב והחמצת פנים על הבחירות שלנו בחיים. 

ואז, בוקר אחד אתה קם פתאום בוגר ומפוכח יותר, 
וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק אותם. 
הפנקס נסגר, והיד מפסיקה לרשום. 
ממרחק הזמן אתה פתאום מבין את גודל האחריות שבלהיות הורה. 
אתה פתאום קולט שהיית בן לא קל. שהם היו סבלניים כל כך לשטויות שלך, 
לקריזות שלך, 
לטעויות שלך. 
אתה עוצר וחושב כמה הם נתנו לך. 
כמה הם בנו אותך. 
כמה הם השפיעו עליך. 
ומאמין בלב שלם שהם עשו את הכי טוב שיכלו. 

אתה משלים עם זה שהם לא יהיו פה לנצח ומתייחס בסלחנות, בסבלנות ובעיקר באהבה אינסופית לפאדיחות האלה שפעם כל כך הביכו אותך. 
אתה לומד להבין ולאהוב את הנודניקיּות שלהם. 
אתה סבלני לטכנופוביה שלהם. 
אתה מוקיר כל רגע, כל טלפון, כל הצקה וכל ארוחה משפחתית שלך איתם. 

פתאום, באמצע החיים, התפקידים מתחלפים - 
אתה הופך להיות המגונן. השומר. ההורה. אתה דואג שלא ירמו אותם. 
שלא יביישו אותם. אתה הופך לסנגור שלהם. 
איש התמיכה הטכנית שלהם. 
הנהג שלהם. 
סוכן הנסיעות שלהם. 

ובעיקר, אתה משתדל להיות הבן שלהם, ונדהם לגלות שאחרי כל השנים - 
עדיין חשוב לך לעשות אותם גאים. 

פתאום אתה מתייחס בכובד ראש לעצות שלהם. 
לדעות שלהם. 
לפתרונות שלהם. 
אתה מבין שהם עברו דרך ארוכה, 
שהארונות הפנימיים שלהם מפוצצים בניסיון ובחוכמת חיים, 
ושגם אם הם לא יודעים מה זה אייפון איקס או איך מעלים סטורי - 
בכל מה שקשור לאהבה, חברות, בני אדם וחלומות, יש לך עוד הרבה מה ללמוד מהם. 

אתה חוזר אחורה בזמן לתחנות חייך הצבעוניות ונזכר איך כל פצע, כל זיכרון, כל רגע של אושר - 
עטוף בהוויה שלהם, קשור אליהם ושזור בהם. 

כן, כן, ככה זה קורה. 
בוקר אחד אתה מתעורר, 
וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק את אבא ואמא שלך. 
אתה חושב על עצמך כהורה, ומתייחס אליהם כמו שהיית רוצה שהילדים שלך יתייחסו אליך.
 
אתה מתעקש, פעם אחר פעם, להודות להם. 
לגרום להם נחת. 
לצחוק מהבדיחה שלהם גם בפעם המאה. 
ולהגיד להם שוב ושוב ושוב שהם הורים חבל"ז. 
סוף הדרך. 
פצצות לגבות. 

מאז עברתי שוב ושוב ליד חלון הראווה, והן תמיד חיכו לי. 
גשם. שמש. רוח. גמר כוכב נולד. הן במקומן. 
הצמדתי את האף לחלון הראווה כמו ילד בחנות ממתקים, 
ושיכנעתי את עצמי לא להיכנע למחיר הלא הגיוני הזה (לעולם לא אבין אנשים שקונים ג'ינס במחיר של חופשה באירופה). 

הימים עברו. 
הנעליים עודן בחלון. 
ואני ממשיך להגניב להן מבטים שבורי-לב, 
ולא מוכן בשום אופן לרעות בשדות נעליים זרות. 

יום אחד יצאתי לקנות קפה, עברתי ליד חלון הראווה ו... אלוהים אדירים! 
הנעליים אינן! 
הלכו לבחור יחף אחר שבטח קושר להן עכשיו את השרוכים. 
את מקומן תפסו מגפיים מגושמים עם סקס-אפיל של סוליה. 
אחרי שבכיתי על מר גורלי, החלטתי שככה רצה אלוהי הנעליים, ואני אתגבר. 

קאט. 
אני בתאילנד. 
טסתי לחודשיים להתאוורר. 
אני מטייל באיזה מגה-קניון מטורף, ומי מציץ אליי מחלון הראווה? 
נכון, האהבה המוחמצת שלי. 
התשוקה הלא ממומשת שלי. 
הנעליים שלי. 
מעליהן מתנוסס שלט שאומר: "זוגות אחרונים - 70% הנחה". 
נכנסתי בהתרגשות לחנות, לבדוק האם נשארה המידה שלי. 
נשארה! 

יצאנו מהחנות, מאוהבים, שמחים וטובי לב, הנעליים ואני, 
ומאז דרכינו לא נפרדו. 
חרשנו יחד את כל המזרח, עברנו ממדינה למדינה, 
נחתנו בארץ והמשכנו בקשר מחייב. 

והמסקנה? 
מה שצריך לקרות - קורה בסוף. 
אהבה שנועדה להתממש - תתממש. 
גם אם בקצה השני של העולם. 
ליקום יש דרך משלו להפגיש אותנו עם החלומות שלנו. 
עם האהבות שלנו. 
עם הנעליים שלנו. 
לפעמים פשוט צריך לשחרר ולחכות בסבלנות. 

תשאיר צלוחית עם מים לחתול של השכונה 
תחייך למלצר בקפה שבפינה 
תתאפק שלא לצפור כשמתחלף שוב הרמזור 
תן לזאת שאחריך לעקוף אותך בתור 

תתלה את הציור של הילד על הקיר 
תגיד "שלום" במעלית לשכן שאתה לא מכיר 
תיתן כמה שקלים לקבצן שבחלון 
תפתח בשקט את התיק לשומר של הקניון 

תקום באוטובוס לאישה עם התינוק 
כשהנהג זורק בדיחה, תשתדל טיפה לצחוק 
תנסה להיות איש טוב כי אין לנו ברירה 
גם אם זה קשה, גם אם חם נורא 

תפיץ טיפה של אור היכן שעוד חשוך 
לפעמים קורים ניסים במקום הכי נמוך 
והימים ימי בצורת, ימי דמע עצובים 
אנחנו צריכים אותך איתנו, בצד של הטובים. 

אז במשך שלושה חודשים ברכה נסגרה איתו בבית וטיפלה בו. 
במשך שלושה חודשים היא ראתה את הגבר החזק, העצמאי והמחוספס שלה נכנע, בכל פעם קצת, לציפורניים הארוכות וחסרות הרחמים של המחלה, 
וחוזר להיות תינוק חסר-ישע, 
שצריך שיטפלו בו, 
שצריך שינקו אותו, 
שצריך שיאהבו אותו. 
במשך שלושה חודשים היא קילחה אותו, והאכילה אותו, וליטפה אותו בלילה, 
כשפעמוני החרדה צילצלו במלוא עוצמתם בלבו ובנפשו. 
רק ככה הוא היה נרדם. 

אז אחרי 51 שנה שבהן נפערו ביניהם תהומות ומרחק וזרות, 
הם פתאום התחילו לדבר. 
חול הזמן שנשר מבין אצבעותיהם לא השאיר להם ברירה, 
אלא לנקות את השולחן ולהיפרד בלב מרוקן. 

הם דיברו על איך הכול התחיל. 
על איך הכול המשיך. 
על איך הכול השתנה והתעקם להם בין הידיים. 
על הימים היפים והימים הקשים, על כל הפעמים שחשבו לקום וללכת, 
ועל כל הפעמים שהבינו שיש להם בשביל מה להישאר. 
מסתבר שכשכתוביות הסיום עולות - הלב מתרכך, נכנע וסולח. 

הם הגיפו את התריסים בביתם ורקדו בסלון כמו פעם, בדממה. 
הם נזכרו בשטויות שלהם, 
ודיברו בשפה המיוחדת שלהם, 
ופרקו מלבם ומגבם את משא הבדידות הכבד שסחבו במשך כל כך הרבה שנים. 
ובעיקר הם אהבו. 
אהבו כמו שלא אהבו מעולם.  

51 שנה התנקזו לשלושה חודשים.  
שלושה חודשים בהם גילו שהאהבה תמיד היתה שם, 
מכוסה ביריעות כבדות של הרגל ואשמה. 
הם גילו שהיא בדיוק אותה ברכה, והוא בדיוק אותו יעקב. 
הם גילו שכל מה שהוא ביקש בעולם זה לאהוב אותה, 
וכל מה שהיא ביקשה בעולם זה להיות נאהבת. 
הם גילו שהזמן שחרת בפניהם זיכרונות דמויי סדקים, לא הקהה את אהבתם, 
ושממש כמו פעם - הם פשוט לא יכולים זה בלי זו. 

בימים האחרונים יעקב שכב במיטה, וברכה ליטפה את ראשו, 
הרגיעה אותו ושרה לו שירי ערש. 
איזו תמונה מצחיקה, 
שני אנשים מבוגרים - אחת עם שיער אדום קוצני ואחד עם שיער שיבה ועיניים עצובות, 
סגורים באיזו דירה, שכובים מחובקים במיטה ומחכים שמלאך המוות ידפוק על הדלת. 
אלוהים, כמה כוח צריך כשהאיש שצעד איתך במסע החיים נגמר מולך לאיטו. 

ואז הוא הלך. 
ואין לי דרך בכלל להתחיל להבין את גודל הכאב, 
ואת משקל העצב, 
ואת עוצמת האובדן. 
51 שנה, ועכשיו ברכה לבד.
 
ישבנו בסלון ביתה כשבאתי לנחם אותה. היא הוציאה לי בורקסים וסיפרה את כל הסיפור במילותיה המושחזות, ובעיני הלביאה החזקות שלה. 
ואני, כל מה שעשיתי זה לנסות להיזכר באיזה מערכון מצחיק של גורי אלפי שתמיד קורע אותי, 
כי ידעתי שאם לשנייה אחת אתמסר לסיפור שלה ואצלול לריקוד האחרון שלה ושל יעקב, אתפרק מולה כמו ילד קטן. 

כשנפרדתי ממנה לשלום, חשבתי לעצמי כמה כוח יש לאהבה. 
לכמה תעצומות נפש, הקרבה ונתינה אינסופית אנחנו נדרשים כשאנחנו אוהבים מישהו באמת. 
ועד כמה זה נדיר להיתקל היום בסיפורי אהבה כאלה - 
ששרדו, 
שניצחו, 
שעברו את כל תלאות החיים. 

.סיפורי אהבה כאלה, כמו של ברכה ויעקב 

ואחר כך, בין ערביים 
מזיל איזו דמעה 
מחזיק חזק ידיים 
על הים מול השקיעה 

אבל בצהריים 
כשהשמש סתם תלויה לה בשמיים 
אני בכלל לא מסתכל 
לא מעיף מבט חטוף 
לא עוצר להתפעל 

כי ככה אנשים 
מכורים לקצוות 
מונעים ומתרגשים 
מהמראות ונחיתות 

והרי זה לא פשוט 
לעמוד בנקודה - 
בין השפל לגאות 
בין עלייה לירידה 
לחיות קצת במרווח 
בין האור לבין הפצע 
וללמוד להיות שייך 
גם ליופי שבאמצע. 

את הרוח על המים 
ושחפים חגים מעל 
ואת נצח השמיים 
והקצף של כל גל 

את המלח הצורב 
בשוליו של כל כאב 
אונייה שמתרחקת 
והשמש החמה 
את זיכרון הים ההוא, 
שהיא נושאת תמיד עמה 

ואם תצמיד את אוזנך ללבו של אדם 
תוכל להעיר בו את כל מה שנרדם - 
את ריח ביתו 
ואת נוף ילדותו 
את תרמיל געגועיו 
שהוא סוחב תמיד איתו 

צל של חלום 
ושק טעויות 
ואת מי שהיה 
או שהיה יכול להיות 

וכמו הקונכייה שנפלטה מן הים 
ונושאת את מה שהאיר, שהכאיב 
כל מה שנדרש כדי להכיר אדם 
זה להצמיד את האוזן 
ופשוט להקשיב.

הבנאדם הזה. 
זה שלא פוחד להסתכל לך בעיניים ולהגיד את האמת, גם כשהיא מכאיבה. 
שאם אתה מתקשר אליו בשתיים בלילה ואומר לו: "נתקעתי!" 
הוא קופץ מהמיטה, מתניע את האוטו ובא לקחת אותך בלי שאלות. 
אפילו מאילת. 
זה שמחזיק לך את היד כשאתה עובר פרידה, ולא הולך לישון אפילו שכבר שלוש בלילה והוא מת מעייפות, כי הוא קולט שאתה מרגיש לבד. 

הבנאדם הזה. 
זה שאתה כבר יודע שתעברו הכול יחד. 
מערכות יחסים. 
לילות שתויים. 
טיולים ארוכים בחו"ל. 
מוות של הורים. 
זה שיתקשר אליך כשיש מבצע מטורף על גופיות ויגיד, "אני קונה גם לך שלוש". 
שראה ויראה אותך ברגעים הכי נמוכים שלך - שיכור, רועד, מתייפח בבכי. 

הבנאדם הזה. 
שיעמוד מהצד וייתן לך לעשות טעויות בלי להגיד אחר כך, "אמרתי לך!" 
שיגן עליך בחירוף נפש וייכנס באמ-אמ-אמא של מי שיגיד עליך מילה רעה. 
שיחשוב שאתה הכי מוכשר. הכי יפה. הכי מוצלח. 
זה שברור לך שעוד שלושים שנה תשבו יחד, מקומטים ונרגנים, 
ותיזכרו בימים הפרועים כשעוד הייתם יפים וטרפתם את העולם. 

הבנאדם הזה. 
זה שתמיד תוכל להתרסק אצלו על הספה. שיחזיק לך את הראש כשאתה מקיא. 
שיגרום לך להרגיש שמותר להגיד הכול. 
גם את מה שלא אומרים בקול רם. 
זה שיבין מתי אתה מאושר באמת, ומתי אתה לובש חיוך מזויף לתפארת. 
שיקפוץ איתך משמחה כשתקבל חדשות טובות. 
שירגיש שכל הצלחה שלך היא הצלחה שלו. 

הבנאדם הזה. 
שיעבור איתך דרך. שתשתנו יחד. תתבגרו יחד. תתפכחו יחד. 
שתגלו את החיים על רגעי הדבש והעוקץ. 
זה שאתה יכול לדבר איתו במבט. 
שיודע מה אתה עומד להגיד עוד לפני שהוצאת מילה. 
זה שיבטל פגישה חשובה כי הוא מרגיש שאתה צריך אותו לידך. 

הבנאדם הזה. 
שכשאמא שלך דואגת לך, היא תתקשר לשאול אותו, "מה קורה עם הבן שלי?" 
זה שאתה סומך עליו שיתקשר להציל אותך מדייט נורא. 
שתמצאו את עצמכם יושבים כל הלילה, מעשנים, מקשיבים למוזיקה ומדברים על החיים עד שהוא יגיד לך, "יוווו... איך נהיה חמש בבוקר?" 

הבנאדם הזה. 
זה שפגשת באמצע החיים ושינה לך אותם. 
שיש ביניכם הסכם לא כתוב, חוזה לחיים. שלא עוזבים. שלא נוטשים. 
חוזה שחתומים עליו - אתם ואלוהי הנשארים. 

ולא משנה מי אתה, 
ולא משנה כמה פרקי חיים תחיה, 
יש לך מזל משמיים אם מצאת את הבנאדם הזה, 
שמעבר לכל המילים והשתיקות, 
שבתוך אוקיינוס אי-הוודאות של חיינו, 
שבין כל השטויות והדברים שחולפים - 
אתה יכול באמת ובתמים לקרוא לו חבר. 

כי כמה שלא נשתדל לדבר בכנות, מאחורי המילים שאנחנו מרשים לעצמנו לשגר לחלל האוויר, תמיד מסתתרות מילים נוספות - 
מוצללות, כבדות וכהות, שאנחנו נוטים להשאיר באחורי הקלעים של חיינו. 

וככה, לאט-לאט, התחלתי להקשיב לכוונות ולא למילים. 

הרי כשאמא שלי אומרת לי בטלפון: 
"אני יודעת שאתה עסוק בחיים שלך, זה בסדר," 
היא מתכוונת, "לא התקשרת שבוע, אני דואגת לך, תמצא זמן לאמא שלך!" 

וכשהאקס שלי מסמס לי פתאום: 
"יו, אני בדיוק בולס פיצה אננס... זוכר שאכלנו כזאת ברומא?" 
הוא בעצם אומר, "אני מתגעגע אליך". 

וכשחבר טוב שולח לי פתאום בשתיים בלילה: 
"מה קורה אחי? אולי תקפוץ?" 
הוא מתכוון להגיד, "אני מרגיש לבד". 

וכשאני שואל את אחותי למה היא שקטה פתאום והיא עונה: 
"סתם. כלום. אני עייפה.״ 
היא בעצם אומרת לי, "עובר עליי משהו, תחבק אותי בלי לשאול שאלות". 

וכשאני צורח שנייה לפני פרידה: 
"זהו, זה נגמר! תעזוב. לך ואל תחזור!" 
אני מתכוון להגיד, "בבקשה תישאר. בבקשה תילחם עליי. תילחם עלינו". 

אני איש של מילים. 
אבל גיליתי את העולם שמעבר. 
עולם בו צפות כל המילים האבודות שלא העזנו לומר. 
שרצינו כל כך לצעוק ולא הצלחנו. 
המילים של אמא שלנו, 
ושל החברה שלנו, 
של האקס שלנו, 
ובעיקר - המילים שלנו שעוד תקועות לנו בגרון בתקווה שיום אחד יצאו החוצה כמו שהן, 
ויגיעו לאוזניים הנכונות. 

ורק כשנקשיב לכוונה האמיתית שמאחורי המילים - 
נצליח לראות את נשמתו של האדם שמולנו, 
לראות אותו במערומיו, 
לעומקו, 
בדיוק כמו שהיינו רוצים שיראו אותנו.

זאת לא חוכמה 
ללטף לו את הראש, לאחות את הסדקים 
להגיד, "יהיה בסדר, עוד נצא מחוזקים!" 
להחזיק לו את היד בלילות הארוכים 
לחצות את הנהר ולצאת בסוף צודקים 

הרבה יותר קשה 
להיות שם איתו 
כשהוא בעוצמתו 
כשהשמיים בהירים 
והכוכבים לטובתו 

להישאר שם בלי מילים 
כשהוא דוהר על השבילים 
כשהוא חזק מול הגלים 
ולא יכול לטבוע 

כן, החוכמה היא להיות שם בשבילו 
גם כשהוא למעלה, למעלה - 
.גבוה 

לדעת שיש לו צלקת קטנה על הגב 
ואיך להכין לו את החביתה 
לשנן את היסטוריית לבו המורכב 
ולזכור מה הוא מעדיף במיטה 
ללמוד בו כל ריס 
וכל שיר 
וכל חטא - 
זה לא להכיר אדם באמת. 

לזהות את הכתב שלו בפתק 
ואת התנועות שלו ברחבה 
ומתי בדיוק הוא פתח את העסק 
ואיפה טייל אחרי הצבא 
מתי הוא בטוח 
ומתי מתלבט - 
זה לא להכיר אדם באמת. 

כי ככה אנשים, 
תמיד נושאים עמם סוד 
ואת הפרטים היבשים 
כל אחד יכול ללמוד 

להכיר באמת אדם 
מעל לכל ספק 
זה להבין מה הוא אומר, 
גם כשהוא שותק. 

בהלוויה שלי, אל תלבשו בגד שחור 
אל תחרתו אותיות של "יזכור" 
תארגנו איזה די-ג'יי וקצת אלכוהול 
אם למות כמו כולם, אז למות בגדול 

בהלוויה שלי, אל תספרו עליי שום סיפורים - 
"יפה, וחכם, ורגיש להורים!" 
תביאו קפה ומשהו מתוק 
תריצו קצת דאחקות, אני מבטיח לצחוק 

בהלוויה שלי, אל תפסיקו לשנייה לחייך 
בלי ציטוטים מ"מה אברך" 
או "הוא כל כך יחסר", במבט מיוסר 
תחגגו את זה שתהיו פה מחר 

בהלוויה שלי, תנצלו את היום שניתן עד הסוף 
תצאו לטיול, תרדו אל החוף 
תתחבקו כמו דובים, תגידו שטויות 
תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות. 

אני מגיע בשעות הבוקר ומוריד באופן דרסטי את ממוצע הגילים שם. 
בחיי שאני ככה קרוב למנוי פנסיונרים בקולנוע, 
והקשישות קרועות עליי ברמה כזאת שכבר קיבלתי הזמנה לערב קלפים בבית של רוזה 
(שלפי מה שחיה אומרת, אוהבת לעשות קונצים). 
וזה בסדר, ככה כיף לי - רק אני והקשישים של תל-אביב. 

לפני כמה ימים הגעתי לבריכה, ועל הלוח המחיק התנוסס לו בטוש כחול מגדל מפואר של שמות. 
הבנתי שיש לי לפחות חצי שעה של המתנה, 
אז ניגשתי לכיסאות הפלסטיק וישבתי שם עם ריח הכלור באוויר, 
מסתכל על דגי-האדם שמתפתלים מולי במסלולי הבריכה. 

לידי ישבה קשישה קטנטונת בבגד ים שלם עם פרחים סגולים, כובע ים ירוק ומשקפת ורודה של הלו קיטי. 
כבר התאהבתי בה. 
"אתה בתור?" היא שאלה אותי במבט זועף. 
"כן, כתבתי את השם שלי על הלוח," עניתי לה. 
"ואתה מתכוון לשים כובע ים או לשחות כמו פרזיט?" היא הישירה אליי מבט. 
"מממ... לא יודע..." גימגמתי, ומרוב לחץ עין ימין שלי התחילה לקפוץ. 

"יפצ'וק, המסלול התפנה!" 
צעקה לה קשישה בבגד ים טורקיז מקצה הבריכה. 
"לא, לא, אני מחכה למסלול השלישי משמאל," צעקה לה יפצ'וק בחזרה. 

המשכנו לדבר. 
הפנים הזועפות שלה התרככו לאט-לאט, ככל שהתקדמנו בשיחה. 
כל כמה דקות ניגש אליה מישהו והודיע: "יפצ'וק, יש מסלול שהתפנה!״ 
והיא ממשיכה בשלה, "לא, לא, אני מחכה למסלול השלישי משמאל." 

היא סיפרה לי שהיא שוחה כבר עשרים שנה. 
כל יום. חוץ מכמה פעמים שלא הרגישה טוב, וביום שהבת שלה התחתנה לפני איזה חמש-עשרה שנה. 
היא סיפרה לי על תל-אביב של פעם. ועל עצמה של פעם. 
"הייתי מסובבת את הראש של כל הגברים בדיזנגוף," היא לבשה חיוך ממזרי. 
"נו, עכשיו את מסובבת את הראש של כל הגברים בבריכה!" צחקתי איתה. 
היא המשיכה לדבר וסיפרה לי על בעלה צבי שנפטר לפני שבע שנים. 
היא בחורה קשוחה, יפצ'וק, אבל בקלות ראו שהיא מתגעגעת אליו. 

"הוא היה משגע אותי!" היא הניפה את יד ימין, והגבות שלה התכווצו. 
"ואני, אני הייתי משוגעת עליו..." 
הם היו שוחים יחד. כל יום. 
שמש, גשם, חג, מלחמה, דלקת פרקים - הם בבריכה. 
"הוא כל פעם היה שוכח בבית משהו אחר. פעם את המשקפת, פעם את המגבת, מזל שאת הראש הוא לא שכח..." 
היא נזכרה בקול דק של געגוע. 
"ואיך הוא היה שוחה... כמו דג במים!" אמרה לי במבט גאה. 
ושוב צעקה מקצה הבריכה: "יפצ'וק, התפנה מסלול, את באה?" 
"לא, גדעון, אל תבלבל את השכל, אתה יודע שאני שוחה רק בשלישי משמאל!" 
היא צעקה לעברו בעצבים. 

סיפרתי לה שאני כותב שירים. 
"איזה מין מקצוע שטותי זה?" היא הטיפה לי. 
"יפה, זה מקצוע שמאפשר לי לשחות בעשר בבוקר במקום להיות תקוע במשרד" עניתי והיא צחקה. 
"אתה ממזר!" היא נופפה לי באצבע. 
"למה את לא תופסת מסלול, יפצ'וק?" שאלתי אותה. 
ראיתי שהיא שמחה שכבר העזתי לקרוא לה יפצ'וק, ולא סתם יפה. 
"אני אוהבת את המסלול השלישי משמאל. הוא פשוט הכי נוח," 
היא הסבירה בחוסר סבלנות. 
"הו, הנה, המסלול שלי התפנה," היא זינקה מהכיסא, סידרה את בגד הים והחלה לצעוד לעבר המסלול. 

המשכתי לחכות על הכיסא שסופסוף יגיע תורי. 
קשיש נחמד בבגד ים קטן מדי ניגש אליי ושאל: "איפה יפצ'וק?" 
"היא בדיוק הולכת לשחות," הצבעתי לכיוון המסלול השלישי משמאל. 
"אה, התפנה המסלול שלה..." הוא הינהן ומילמל מתחת לשפם - 
"היא עקשנית, לא מוותרת עליו." 
"למה? מה יש לה עם המסלול הזה?" שאלתי אותו בתמיהה. 
"עזוב, סיפור ארוך. זה היה המסלול הקבוע של צבי, בעלה שנפטר. הם שחו פה עשרים שנה יחד." 

ואז הבנתי הכול. 
הסתכלתי עליה מתרחקת, עם שק דמיוני של זיכרונות על גבה. 
כפופה ומקומטת, עם המשקפת הורודה של הלו קיטי, כמו ילדה נלהבת בת ארבע שעדיין לא ראתה כלום. 
וידעתי שרק ככה היא זוכרת את בעלה. 
רק ככה היא מרגישה קרובה אליו. 
רק ככה היא פורקת את הגעגוע, ולרגע מדמיינת שהוא עדיין חי, בשקט הזה הבהיר, שמתחת למים. 
והלב שלי נשבר למחשבה על האישה הבודדה והאמיצה הזאת, 
שלא מוותרת על הזיכרון של בעלה ושמחיה אותו, בשר ונשמה, כל יום בבריכה, עם ריח של כלור וכיסאות פלסטיק, במסלול השלישי משמאל. 

כשסיימתי לשחות ראיתי אותה הולכת לכיוון היציאה וצעקתי לה: "יפצ'וק!!!" 
היא הסתובבה אליי במבט שואל. 
"נתראה מחר, אני אשמור לך את המסלול השלישי משמאל!"

אנחנו האנשים האמיתיים. 
אלה שקמים עם ריח נורא בפה, ג'יפה בעיניים וסימנים של פיקֶה על הפרצוף. 
אלה שסוחבים משקל עודף אחרי החגים. ולפני החגים. ובזמן החגים. 
שמחטטים בפייסבוק של האקס שלהם באישון לילה. 

אנחנו האנשים האמיתיים. 
אלה שלא יכולים ללבוש חולצה לבנה לארוחת ערב בלי שיתיז עליה רוטב. 
אלה שקשה להם לעשות אהבה באור. 
שקשה להם להוריד חולצה בים. 
שמכניסים את הבטן. 
אלה שרואים את ההורים שלהם מזדקנים ונקרע להם הלב. 

אנחנו האנשים האמיתיים. 
אלה שמעלים תמונה בפייסבוק ומחכים ללייקים. 
אלה שיורקים כשהם מדברים בהתלהבות. 
אלה ששוכבים בלילה במיטה ומתכננים מילה במילה מה היו אומרים לזה שפגע בהם, ואיך היו "מראים לו מה זה". 

אנחנו האנשים האמיתיים. 
אלה שלובשים חולצה אפורה עם עיגולי זיעה בבית השחי באוגוסט ישראלי. 
אלה שמסתובבים שנים עם לב שבור. עם פחד להיפגע. 
עם חלום תמים ומטומטם להתאהב שוב כמו ילדים. 
אלה שנרדמים על שמשת האוטובוס בפה פתוח ובראש שמוט. 

אנחנו האנשים האמיתיים. 
אלה שאומרים "הסְדר מדיני" אבל לא ממש מבינים מה זה אומר. 
אלה שצומחות להם שערות במקומות מוזרים. 
אלה שדוחסים את כל הבלגן לארון כשמישהו חשוב מגיע אליהם הביתה. 

אנחנו האנשים האמיתיים. 
אלה שמגמגמים כמו אידיוטים כשהם מדברים עם מישהו שמוצא חן בעיניהם. 
אלה שמסננים את הבנק כשהוא מתקשר להודיע להם על מינוס. 
אלה שאומרים "אין פרטנר לשלום", אבל לא בטוחים במאה אחוז שזה נכון. 

אנחנו האנשים האמיתיים. 
אלה שמתקיפים כשהם מרגישים חוסר ביטחון. 
אלה שנמצאים בזוגיות ארוכה ולא עשו סקס כבר חודשיים כי "שנינו מאוד עסוקים בילדים ובקריירה". 
אלה שמסתבכים עם הוראות ההרכבה של איקאה. 

כן, אנחנו האנשים האמיתיים. 
אלה שמנפחים את קורות החיים שלהם. 
אלה שמחליקים באמצע הקניון מול כולם. 
שגם אחרי עשרים שנה עדיין מרגישים קטנים ליד מלכת הכיתה. 
שמסמסים לאקסית כשהם שיכורים. 
אלה שחושבים לפעמים שהחיים האלה גדולים עליהם. 

אנחנו האנשים האמיתיים. 
לא גזרו אותנו מקטלוג. 
אנחנו אנושיים. 
\אנחנו מרגישים. 
אנחנו צוחקים, בוכים, מפליצים. 
וכמה קשה לנו להשלים עם זה שאנחנו בסך הכול בני אדם, וללמוד לחבק את השטויות שלנו, את השריטות, את הטעויות. 

וזה חלק מהיופי של המסע הזה שאנחנו עוברים - לא תמיד הוא מושלם. 
לא תמיד הוא נוצץ. לפעמים הוא קשה. מורכב. נמוך. לא פוטוגני. 
לפעמים אין בו שום אבק כוכבים או תהילה. 
אבל הוא שלנו, 
והוא אמיתי - 
וזה שווה הכול. 

אני לא מעודכן בכמה כבר רזית 
או איפה היית בחופשה האחרונה 
ואם את שותה עם סוכר או סוכרזית 
ומה הוא קנה לך אתמול במתנה 

ואת, את לא יודעת מה אכלתי אתמול 
ועם איזה לפטופ אני מסתובב 
כי מה שיש בינינו - זה קצת יותר גדול 
חוט שקוף נצחי, שמחבר מלב אל לב 

וזה תמיד מדהים אותי מחדש 
שאני לא נפגש 
איתך 
המון 
כנראה לאהבה שלנו אין שעון 
כי גם אם אראה אותך אחרי מיליון שנה, 
איכשהו נמשיך - 
.כאילו כלום לא השתנה 

אולי שטויות של אגו שניהל אותנו 
אז עד היום עוד לא החזרנו את הזמן המבוזבז 
וכשמשהו טוב קורה אני לרגע מתבלבל 
ומחייג את המספר שלך, כמעט מתוך הרגל 

לפעמים השיר שלנו מתנגן בי ומזכיר 
איך הכרת אותי אז, כמו שאף אחד לא הכיר 
ומי היה חושב אחרי כל מה שעברנו 
שהחיים בסוף יצליחו לקרוע גם אותנו 

אבל חשוב לי שתדע, גם אם עבר הזמן - 
ברגעים החשובים שלך, אני עדיין כאן 
ואם יום אחד תרגיש שהכול נהיה כבד 
תרמוז לי שאגיע, וביחד נפחד 

כי יש אנשים שהם כמו קעקוע 
נשארים איתך מעבר למוכר ולידוע 
ואם הם יצטרכו שתחזור ותתקרב 
.אתה תעזוב הכול, בלי לשאול - ותתייצב 

כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.
כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.
ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.
וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.

אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן, ככה הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.
שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.

האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.

זה לא עושה אותם פחות חשובים, פחות משמעותיים.
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -
האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.
במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי מלא אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.

בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.
שנכשלנו.
שלא שמרנו עליהם מספיק.
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.

אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק -
הם היו בשבילנו הנצח.

סבתא שושנה עם עיני התכלת הענקיות, שעלתה לארץ מפולין ב-1932 ובנתה במו ידיה את המדינה הזאת. 
את כל חייה העבירה בקיבוץ עין-כרמל הפסטורלי, שהפך להיות עצוב יותר כשהתאלמנה בגיל 56. 
היא נשארה לבד, בחדר הקטן שלה, ובכל שבת בבוקר היינו עולים על הסובארו של אבא שלי ונוסעים לבקר אותה. 

בניגוד לביקורים אצל סבתא פרידה העיראקית, 
שסירי קובה-סלק מהבילים וקריאות "בד'לק!" רותחות קישטו אותם, 
הביקורים אצל סבתא שושנה היו אחרים. 

היא היתה עומדת על שביל הגישה - מסורקת, מצוחצחת ונקייה, 
מחכה שנפוצץ את בועת הבדידות העקשנית שלה עם צחוק של ילדים, שריטות בברך ובלגן שרק נכדים יודעים לעשות. 

הייתי נכנס לחדר שלה, שתמיד היה מסודר. 
מסודר כל כך, שאי אפשר היה לנחש שמישהו חי בו. 
הייתי קופץ על הספה ופותח את המקרר וגורר את הכיסאות, 
וכשאמא שלי היתה גוערת בי בקול מורתי וסמכותי: "תירגע!", סבתא שושנה היתה מחייכת ולוחשת, "תני לו, זה בסדר..." כאילו רק חיכתה שמישהו יבוא וירעיש, ויהפוך, ויברא קצת חיים בחלקת האלוהים הקטנה והסטרילית שלה. 

אחר כך היא היתה מושיבה אותי על הכיסא הירוק, מורידה ארגז קרטון מהמקרר, 
שולפת קרמבו, מניחה אותו על צלוחית ומגישה לי אותו עם כפית. 
"מי אוכל קרמבו עם כפית?!" שאלתי בעיניים פעורות של ילד, 
ואמא שלי, בתנועות מהירות וחדות, היתה מסמנת לי לאכול אותו ולשתוק. 

ואז היינו יוצאים לטיול בחוץ - 
חדר אוכל ואז משק-חי ואז קצת נדנדות, 
ותמיד בסוף סבתא היתה לוקחת אותי לטפס על ערימות הכותנה הלבנות ששכבו כמו עננים בפנסיה. 
איזו תמונה מוזרה - 
ילד קטן עם עיניים ירוקות מתרוצץ ממקום למקום, מתגלגל בשבילי הקיבוץ, מושך בידה של אישה זקנה עם עיני תכלת, והיא - מתנשמת בכבדות, מזיעה, בקושי הולכת, אבל פשוט לא מסוגלת להגיד לו "לא". 

כשהיינו חוזרים לחדר היא תמיד היתה קוטפת לי מנגו מהעץ וחותכת לי אותו ריבועים-ריבועים, ועיני התכלת שלה היו הופכות אפורות. 
המנגו תמיד סימל את סוף הביקור. 

ההורים שלי כבר הראו סימנים של חוסר סבלנות, 
וסבתא שושנה היתה מתחילה לשאול שאלות, העיקר למשוך עוד כמה דקות איתנו. 
העיקר לזכות בעוד כמה רגעי חסד עם הנכד שלה. 
העיקר לא להישאר לבד. 

והנה שוב אותו טקס - 
אני לא מסכים לחזור הביתה. אני רוצה להישאר עם סבתא. 
אבא ואמא כבר ממהרים. אני מתחיל לבכות ומאיים שאני לא זז. 

היום, ממרחק הזמן, אני מבין שההתעקשות הזאת שלי להישאר, לא היתה נעוצה בכיף החיוור שחוויתי בקיבוץ המנומנם, לא באוכל הדלוח של סבתא שושנה, ובטח שלא בחדר הקטן שלה, שהיה כל כך לא מזמין לשטויות מופרעות של ילדים. 
ההתעקשות שלי להישאר נולדה מתחושת בטן נאיבית של ילד, שהבין שאם אנחנו הולכים, היא נשארת לבד. 
היא חוזרת למיטת היחיד שלה, בחיי-היחיד שלה, לקומקום השורק שלה שמפר בצווחות קצובות את השקט, היא חוזרת לעץ המנגו שמפיל את פירותיו לאדמה כי אין מי שיקטוף ממנו, היא חוזרת לארבעה קירות, לכיסאות דוממים, לריח של זקנה. 

ואין שום ילד עם עיניים ירוקות שיתזז אותה בשבילי הקיבוץ, 
ואין ערימות כותנה לבנות, 
ואין כתמים של שוקולד על המפה, 
ואין אף אחד שלרגע אחד קטן יוציא אותה מכלוב הזקנה שלה, ישכיח ממנה את כובד השנים, וילכלך את הקירות הלבנים בצחוק דבילי. 

בסוף הייתי נכנע. הערב היה יורד, והיא היתה מלווה אותנו לחניה. 
שנייה לפני היא היתה לוקחת אותי הצדה, דוחפת לי מעטפה לבנה ואומרת: 
"תקנה לך משהו יפה." 
בתוך המעטפה תמיד נח שטר מגוהץ של 50 שקל. לא פחות ולא יותר. 
אלוהים, כמה תמימות. 
הייתי נותן לה חיבוק אחרון ומתמסר, והיא היתה נבוכה לנוכח הפגנת האהבה מכמירת הלב שלי. 

היינו נכנסים לסובארו, אבא היה מתניע, אני הייתי מדביק את העיניים לזגוגית ומנופף לה לשלום. 
האוטו היה מתרחק, אבל היא נשארה לעמוד. לא זזה. 
עד שנעלמנו לגמרי מטווח הראייה שלה. 

במהלך כל הנסיעה הייתי שותק. 
אמא שלי קלטה והבטיחה, "אל תדאג, נבוא לבקר את סבתא גם בשבת הבאה." 
"אבל מה היא תעשה לבד עד אז?" מילמלתי מתחת לשפם שעוד לא היה לי. 

כשהודיעו לי שסבתא שושנה נפטרה הייתי בן 16. 
הכול נפל עליי בבום. 
ריח המנגו ועיני התכלת והכותנה והמעטפה עם השטר. 
אילו יכולתי, הייתי חוזר לשם, לרגעים המדויקים האלו, חזק וגדול ומבין יותר, ונלחם בהורים שלי כמו אריה כדי להישאר. 
הייתי הופך כיסאות, וטורק דלתות, וצועק בקול, ופותח מלחמת עולם שלישית, רק לא ללכת כל כך מוקדם ולהשאיר אותה לבד. 
רק לא להשאיר אותה לבד. 

שעון חורף. הערב יורד מוקדם. בתחזית מדברים על סערות, משהו באוויר משתנה. 
אני קופץ למכולת השכונתית, אורז מצרכים בשקית וחוזר הביתה. 
מול החלון אני מצליח לתפוס קרע של תכלת, כמו העיניים של סבתא שושנה. 
אני מוריד מהמקרר ארגז, מניח לי קרמבו על צלוחית, מוציא כפית מהמגירה, אוכל אותו בביסים קטנים, וכל כך מתגעגע אליה.

בחור רוסי בגופייה יושב מולי ומקשיב למוזיקה בפול-ווליום באוזניות. 
המבוגרת התימנייה מאחוריו מנערת אותו ומבקשת ממנו שינמיך כי כל המונית שומעת. 
הוא מסתובב אליה ואומר: "זה תמיר גל, את לא מכירה? זה דיכאון!" 
כל הסחוג עולה לה לראש, והיא צורחת עליו: 
"אני לא מכירה תמיר גל?! אני... עוד חטפו אותי לפני שנולדת!" 

המונית עוצרת. 
שתי בנות רטובות מהים עולות. 
הנהג מתעצבן, "אין מצב שאתן עולות ככה למונית!" 
הבנות מגייסות את הקול הכי חמודי שלהן, "פליז, פליז... אנחנו עולות, טובוש?" 
הנהג לא יכול לעמוד בפניהן. 
הן עולות למונית ומציפות אותה באור נעורים ובריח של קרם הגנה. 
הן יושבות אחת ליד השנייה. כל אחת מרוכזת בטלפון שלה כאילו היא כרגע קיבלה את ה"חחחחחח" הכי חשוב בחייה. 
פתאום אני קולט שהן בכלל מסתמסות אחת עם השנייה. 

בדיוק כשהנהג נותן גז על בן-יהודה, אריק איינשטיין שר ברדיו "סע לאט". 
אישה מבוגרת מאחוריי שרה איתו, נאנחת ואומרת, "אין כמו שלמה ארצי." 
התימנייה שומעת אותה ומסננת, "איזה שלמה ארצי, מי ידע מי זה שלמה ארצי בכרם...". 
אחת הנערות מהים לוחשת לחברה שלה: "מה הקשר? כרם זה לא הדבר הזה של הענבים?" 

אמא וילד עולים. 
הוא מטפטף קרטיב ענבים סגול על כל המונית, והאישה המבוגרת שלבושה בקפידה מפצירה בה: "תנקי לו את הפנים, הוא כולו דבק!" 
האמא חוטפת ג'ננה ועונה: "גברת, את לא תגידי לי איך לגדל את הילד שלי!" 
ואז מלטפת את הילד ואומרת: "נהוראי, תתלכלך כמה שאתה רוצה, זה כל הכיף בלאכול קרטיב!" 
הנהג צועק: "דיר-באלאק, רק שייזהר על הריפוד." 

בחור דתי עולה למונית. 
הוא מתיישב כמעט בסוף ומבקש שיעבירו מטבעות לנהג. 
הבחור הרוסי מקדימה מתעצבן, "מה אני, הגזבר של המונית?" 
האישה המבוגרת מאחורה מטיפה לו: "מי שיושב מקדימה לוקח על עצמו את האחריות להעביר את הכסף." 
הבחור הדתי מקבל עודף ואומר לרוסי: "אשריך אחי." 
הרוסי מבסוט. 
הדתי צועק לנהג: "אחי, נראה לי התבלבלת בעודף," בדיוק כשהאמא שמה לילד בטלפון את יובל המבולבל. 

הנהג מגביר את הרדיו. חדשות. 
האישה המבוגרת מצקצקת בלשונה ואומרת: "רק בכוח הם מבינים." 
הנהג מתעצבן, "אל תדאגי, ליברמן ייכנס בהם!" 
הרוסי מוריד את האוזניות ונכנס לשיחה, "איזה ייכנס בהם?! רק הסדר מדיני!" 
התימנייה מנערת את הרוסי מהגב ואומרת לו: "שים, שים אוזניות, תמיר גל מחכה לך." 
הנהג זורק: "אנחנו מתלבטים יותר מדי במקום לקחת החלטה!" ועובר בכתום מהבהב. 

בחורה מלוכסנת-עיניים עולה למונית. 
היא מבקשת מהנהג שיעצור לה בארלוזורוב ומתחילה לפטפט עם הרוסי במבטא אסיאתי. 
הוא שם עליה את האוזניות, והיא מקשיבה לתמיר גל ומחייכת. 
התימנייה מחטטת בתיק, מוציאה שקית עם פלפל שיפקה ואומרת לאסיאתית: "הסינים אוכלים חריף, לא? רוצה שיפקה?" 
האסיאתית לא ממש מבינה אבל מהנהנת. 

הנהג דופק ברקס ואז דופק קללה. 
הכיפה של הבחור הדתי נופלת ומתגלגלת לקדמת המונית. 
שתי הבנות מרימות אותה ומעבירות אחורה כמו שמעבירים את הכסף. 
הוא מקבל אותה לידיו, שם על הראש ונושם לרווחה. 

הילד מתחיל לבכות. 
האישה המבוגרת שרה לו. התימנייה זורקת לרוסי, "לא פלא שהוא בוכה, גם אני הייתי בוכה אם היא היתה שרה לי..." 
הרוסי נשפך מצחוק. 

הילד קולט שהרוסי והתימנייה צוחקים, והבכי שלו מתחלף בצחוק. 
כזה מכל הלב והבטן, עם ריח קרטיב ענבים, כמו שרק ילדים יודעים. 
האסיאתית לא ממש מבינה אבל נדבקת בצחוק שלו. 
הנהג מסתלבט, "מה מצחיק? תספרו שגם אני אצחק." 
הבנות מהים צורחות בלחץ: "תמשיכו לצחוק, אנחנו עושות מזה סטורי!" 

הילד הדביק את כל הנוסעים. 
המונית דוהרת קדימה, המזגן מגמגם, ברדיו השדרן מזהיר מעומס חום בימים הקרובים, וכולם נקרעים מצחוק. 

הנהג צועק: "מי עוד לא שילם לי?" 
האישה המבוגרת מאחורה מחטטת בתיק המגונדר שלה. 
היא מוציאה מגבונים לחים. 
סוכריות חמוצות. 
איפור. 
עט. 
חצי נקטרינה. 
רק לא כסף. 
היא מסמיקה ואומרת במבוכה: 
"אבל חסר לי שקל, רגע, אני מחפשת..." 

בפחות מחמש שניות - הבחור הרוסי, האישה התימנייה, האמא, האסיאתית, שתי הבנות מהים והבחור הדתי - כולם שולפים מהכיסים מטבע וצועקים: "הנה, הנה, יש לנו!" האישה המבוגרת ממלמלת, "תודה, תודה, לא יודעת לאן זה נעלם..." 

ואני יושב שם, 
בסיר המהביל הישראלי הזה, חצי בוכה-חצי צוחק. משקיף מהצד. 
ובא לי להרוג את כולם ועם זאת לחבק אותם. 
את כולם. 
את כל האנשים המשוגעים האלה שמרכיבים את המדינה שלנו. 
המדינה שלנו, 
שחם בה, 
וקשה בה, 
וצפוף בה, 
ועצוב בה. 
אנשים שהם אלופים בלצעוק, בלהתעצבן, בלקלל, בלעשות רעש, בלהתחצף, 
אבל בשנייה שמישהו זקוק לעזרה, הם שוכחים מהכול, מושיטים לו יד ונותנים את הנשמה. 

המונית עצרה בפרישמן. 
אנשים ישנים ירדו. 
אנשים חדשים עלו. 
המזגן חזר לעבוד. 
ברדיו סטטיק ובן-אל שרים על כביש החוף. 

ביקשתי מהמונית שתעצור לי, 
ירדתי מול השלט "שדירות בן-גוריון" ואמרתי לעצמי, 
"בוא'נה, אם הוא רק היה איתנו במונית הזאת, 
הוא בטח היה מה-זה מבסוט."

אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. 
באמת סליחה, 
לא רוצה את כל ה"משתתף בצערך״ 

אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. 
לא רוצה את הארון 
לא את חגיגות יום הזיכרון 
לא רוצה את השירים 

אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. 
אבל משפחה לא בוחרים.

אחר כך הייתי יוצא לסיגריה של בוקר, ושנייה לפני השאכטה האחרונה, היית מופיע. 
תמיד באותה השעה, עם הכובע הצהוב, ועם הווסט החאקי המלא כיסים שלך (אף פעם לא הבנתי למה בנאדם בגילך זקוק לכל כך הרבה כיסים), ועם שבילי הקמטים המפותלים שבפניך, ועם הבדידות המשוגעת שלך, שריחה החמוץ זינק למרחקים וניצח בנוק-אאוט את ריח האספרסו העז שעלה מהדוכן. 

ואז היה מתחיל הטקס הקבוע שלנו: 
אתה מוציא ממחטה מהכיס, מנגב את הזיעה ומכריז ברשמיות "בוקר טוב!", כאילו זו החלטה, לא איחול. 
אחר כך מציץ בחצי עין אל ערימת האסונות שסידרתי שעה קודם לכן, ומסנן לי, "לא כדאי לך לקרוא את העיתונים של הבוקר. זה סתם יעשה אותך עצוב." 
אני הייתי מחייך ומחכה, ורק כשהיית מבקש, הייתי מתחיל במלאכת הכנת הקפה שלך, למרות שידעתי בדיוק מה אתה רוצה. 

"שחור. חזק. בוץ." היית מבקש בנחרצות. 

בזמן שבחשתי את הקפה, היית מוציא באיטיות מהכיס את הארנק המרופט שלך, ובתוכו תמונה שלו עם חיוך לבן ומדים ירוקים. 
"תראה איזה נכד יש לי!" הפנים שלך זרחו, ואני ידעתי שעל כתפיו הקטנות של הנכד שלך העמסת את כל משא גאוותך, וכל תקוותך, וכל מהותך, וכל קיומך, כי חוץ ממנו כבר לא נשאר לך כלום. 

"רק שיהיה בריא!" 
הייתי מהנהן לעברך כמו הזקנות מהספסל. 

ואז היית לוקח את הקפה בידך הרועדת (תמיד זכרתי לא למלא לך עד הסוף), וממשיך בסיבוב הבוקר הקבוע שלך, להשוויץ עם התמונה בפני מי שרוצה או לא רוצה לשמוע. 

וכך יום אחר יום. 
אתה מגיע. 
אני מחכה שתבקש. 
אתה זורק: "שחור. חזק. בוץ." 
ואז התמונה מהארנק. 
והריטואל הזה, שהכרנו טוב כל כך, כאילו נולד בכל בוקר מחדש, 
כששנינו מקפידים על כללי הברזל הבלתי כתובים - 
שואלים את השאלות הקבועות, 
עונים את התשובות הקבועות, 
וממשיכים בחיינו. 

עד אותו יום. 
שש אפס-אפס. הגעתי לקפה. 
ניערתי את האבק, הדלקתי את המכונות, מיינתי את הסוכרים, ובדיוק כשעמדתי לסדר את העיתונים לערימת אסונות גבוהה ומדויקת - התמונה שלו קפצה אליי מהעמוד הראשון. 
אותו חיוך לבן, אותם מדים ירוקים. 
הבוקר, הוא היה האסון בראש הערימה. 

שנייה לפני השאכטה האחרונה - הגעת. כמו תמיד. 
נראית זקן בעשרים שנה. 
אותו כובע צהוב. 
אותו וסט חאקי, שפתאום היה נדמה לי שאין בו מספיק כיסים כדי להכיל את מטען הסבל הבלתי אפשרי שלך. 

נראית מבוהל כמו ילד זקן שהלך לאיבוד, 
עם גבך הכפוף, 
ושני הקרעים שהיו פעם עיניך, 
והמבט הזה שלך שהשתיק אפילו את שריקת המכונות המקיצות. 

התקרבת אליי, הצצת בחצי-עין אל ערימת האסונות שבראשה זועק ומדמם האסון הפרטי שלך, וסיננת לי, "לא כדאי לך לקרוא את העיתונים של הבוקר. זה סתם יעשה אותך עצוב." 

ואני הבטתי בך, משתדל להמשיך ולקיים על אוטומט את הטקס היומי שלנו כדי לשמור על שפיותך. 
אבל כמה שניסיתי, יקירי הזקן והעצוב, 
לעולם לא הצטרכתי עוד לחכות למוצא פיך, 
אולי כי ידעתי שמהיום החיים ישלחו לך 
שחור. 
חזק. 
בוץ. 
בכל בוקר מחדש, גם בלי שתבקש. 

כבר תקופה 
שמבטיחים לנו סופה 
עם ברקים, רעמים וגשם ניתך 
עם רוחות חזקות של שינוי מבורך 
כזאת שתאיר את הימים שיבואו 
שתעשה לנו סדר בתוהו ובוהו 

הם אומרים – 
כשהיא תבוא לא נוכל להסתתר 
היא תנער את הלכלוך המזוהם שהצטבר 
והיא תהיה ארוכה 
והיא תהיה עמוקה 
והיא תרמוס את כל מה שעומד בדרכה - 
את השחיתות 
את הבדידות 
את השנאה, 
היא תבוא 
ותנקה את המדינה 

אבל איזה סופה 
ואיזה נעליים 
בקושי טיפה, 
אולי אחת או שתיים 
והטינופת נערמת בצידי הדרכים 
ויש טונה זבל אבל אין מספיק פחים 
ואלוהים הרי יודע שבתוך כל הטירוף 
נצטרך בסוף היום 
קצת יותר 
מטפטוף.

אני זוכר יום שישי אחד בצהריים, ישבנו ליד הבניין שלה וקישקשנו. 
עפולה התמלאה בריח של חצילים מטוגנים, 
מולנו עבר השכן עם מכסחת הדשא, 
השכנה מקומה שנייה יצאה מהחלון לנקות את השטיח הפרסי שלה בחובט שטיחים צהוב של פעם. 
היא חבטה בו בקצב אחיד להחריד, והשטיח כאילו הקיא מתוכו את האבק ופיזר אותו על השכונה כולה, מכסה סודות וקובר תחתיו חטאים וטעויות של בני אדם - שאף אחד לא ראה, ואף אחד לא שמע. 

פתאום, בתוך כל הרעש של מכסחת הדשא והחבטות של השכנה - 
היא קרסה מולי, כמו בלרינה שלא הצליחה להישאר עוד על קצות האצבעות. 
נכנסתי לפאניקה, 
רצתי לאינטרקום המטונף, לחצתי על כל הכפתורים וצרחתי. 
אמא ואבא שלה ירדו תוך חצי דקה. 
היה מדהים לראות עד כמה הם מתורגלים. 
האמא מחזיקה לה את הראש, האבא מרים לה את הרגליים, והכול בפָנים חתומות, כאילו זו לא הילדה הקטנה שלהם ששוכבת על הרצפה ונאבקת. 

היא התעוררה, התיישבה ולגמה בשקט מהמים שהגיש לה איזה עובר אורח. 
שאלתי את אמא שלה, "היא בסדר?" והיא ענתה, "כן, כן," בחיוך עצוב. 
יכולתי לראות את חוסר האונים שלה ואת השאלה שמהבהבת כמו פנס מגמגם בעיניה - מה קרה לילדה הקטנה שלי, ומתי היא כבר תחזור? 
הרי עד לפני שנה היא היתה עסוקה בשטויות של נערות - בתסרוקות ובבנים ובקריזות של מתבגרות, 
ועכשיו היא מתכסה בטרנינגים אפורים, והשיער שלה תמיד אסוף עם כל הסודות שלה, 
והיא שוכבת כל היום במיטה - מכירה בה כל תפר וכל שקע, עד שכבר קשה להבדיל מי הילדה ומי המיטה, ואף אחד לא מבין מה כיבה אותה. 

אני קופץ לסוף. 

כי מי היה מאמין שבשכונה הקטנה שלנו תחיה הילדה המתעלפת הזאת, 
שאף רופא בארץ לא הצליח להבין מה יש לה, 
ויום אחד היא תקום ותספר איך בחלקת האלוהים הקטנה שלה, 
עם ריח החצילים המטוגנים, והחבטות של השכנה, והאינטרקום המטונף - דווקא שם, 
מכסחת הדשא של השכן כיסחה לה את הכנפיים. 
את החלומות ואת התמימות. 

ומי היה מאמין שהנפש הקטנה והחכמה שלה לא היתה מסוגלת לעמוד בכובד הזיכרונות והטראומה מאותו שכן שנגע בה - 
אז היא היתה מכבה את הגוף. גורמת לו להתנתק כדי לא להתמודד. 

ומי היה מאמין שהילדה הזאת תאשים את עצמה בלי סוף, 
ומשקולות האׁשְמה הכבדות יהיו שלשלאות לרגליה וללבה, 
לא יאפשרו לה לצאת מהמיטה או להבין שהיא לא אשמה. 
היא לא אשמה. 
היא לא אשמה. 

ומי היה מאמין שהילדה הזאת תתחתן יום אחד ותביא ילדים ותצליח להמשיך בחייה לצד צל כהה שתפור לדמותה ומלווה אותה בעקשנות לכל מקום שתלך. 

הכותרות בעיתונים משתמשות בכל מיני מונחים אמורפיים - 
"הטרדה מינית", "בעילה בהסכמה", "ניצול מרות", 
אבל לפעמים אנחנו שוכחים שמאחורי כל כותרת כזאת יש בנאדם, יש משפחה, יש סיפור. 
והכותרות האלו נשארות רחוקות, משייטות אי-שם במרחבים המנומסים של כלי התקשורת, 
ואנחנו עוברים לידן ומהנהנים באמפתיה, 
עד שזה מגיע לשכונה שלנו. לבית שלנו. לבת שלנו. 

ופתאום אנחנו קולטים את חומרת העניין, 
את הנשמות הרמוסות, 
את האשמה, 
והסיוטים, 
והפצעים שמסרבים להתאחות. 

פתאום אנחנו מבינים שמאחורי כל כותרת כזאת יש ילדה קטנה שבילתה את כל כיתה ח' בבית החולים, 
ואף אחד לא ידע מה יש לה, 
והיא התבגרה והפכה לאישה שאף פעם לא בוטחת עד הסוף, 
כזאת שלא מרשה לבנות שלה לצאת לשחק בחוץ, 
ופורצת בבכי בלתי מוסבר - 
בכל פעם שהשכן החדש מכסח את הדשא.

אז כשכל הגנרלים ינחמו עוד משפחה 
אנסה בכל כוחי לשכוח שם - 
אותך 

ואפילו, 
שאשחק רק 
בכאילו - 
יהיה לי קצת נעים 
שיסלח לי אלוהים 
הכרתי מקרוב את המוות בחיים 

אז ב"יום השכחה" אני מישהי אחרת, 
אחת כזאת שיש לה כוח 
תבין, מרוב שאני זוכרת 
אני חייבת לפעמים לשחק בלשכוח.

"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" 
אבא שלי בוכה, ואני לא מבין על מה 
ספונג'ה של שישי וברקע שיר של זוהר 
אחותי תולה פוסטר מ"מעריב לנוער" 

איך סחבנו קרשים בל"ג בעומר בשכונה 
קעקוע של מספר על יד של זקנה 
תמונה של באבא-סאלי תלויה על הקיר 
מודעת-אבל עם שם שאני מכיר 

אח שלי חוזר עם סיכה של צנחן 
מסטיק שהדבקתי מתחת לשולחן 
שטר של עשרים זרוק על מדרכה 
ואותך.

כשהייתי מגיע בצהריים מבית הספר, היא היתה מחכה לי עם סיר פתיתים ומעמיסה על הצלחת גם את השרוף מהתחתית. 
"זה מר לי" - הייתי מתלונן, 
והיא היתה עונה, "לאט-לאט תתרגל גם למר ותלמד לאהוב אותו." 
היום, בגיל שלושים ומשהו, כשאני מכין לעצמי סיר פתיתים - 
אני שורף בכוונה את התחתית ומתענג על הטעם החרוך שהוא, מה לעשות, חלק בלתי נפרד מהחיים. 

אני זוכר אותה בשבת בבוקר, יושבת ליד השולחן עם פיתות חמות, טחינה, פטרוזיליה, פלפל חריף, ביצים חומות וחצילים מטוגנים. 
בצל ירוק ביד אחת, מגבת מטבח ביד השניה, והיא לוחשת לי: 
"תכניס לפיתה רק את מה שאתה אוהב, כפרה. אתה לא חייב לאהוב הכול." 
שנים אחר כך, כשעברתי לתל-אביב, הבנתי שהדבר האלוהי הזה נקרא סביח, 
ולמדתי להכניס לחיים שלי, כמו לפיתה שלי, רק את מי ומה שאני אוהב. 

מדי פעם היא היתה מכינה לנו ורניקס (כופתאות תפוחי אדמה ובצל מטוגן) וקורצת לי, 
"זה אוכל של אשכנזים, למדתי להכין את זה בשביל אבא שלך." 
היא התעקשה להכין את המאכל הזה למרות שלא סבלה אותו, 
כי הוא הזכיר לאבא שלי את הילדּות בקיבוץ, את הוריו, וביס אחד ממנו היה מרגיע את הגעגוע. "אני לא מסוגלת להריח את זה, אבל תראה איך אבא שלך מבסוט," היא היתה מרכלת איתי בסלון, ובלי לשים לב מלמדת אותי שיעור חשוב על אהבה ונתינה. 

יום שלישי היה יום השניצל והמקרוני. 
היא היתה עומדת במטבח, מטגנת שניצלים ומנגבת את הזיעה, 
ואני הייתי מתגנב למגש לידה, שרופד בנייר סופג לבן, וגונב שניצלים מהערימה. 
היא כאילו לא שמה לב ורק חייכה כי הבינה שזה הרבה יותר טעים ככה, ישר מהמגש. 
אחר כך היינו מתלכלכים יחד מהרוטב האדום של המקרוני ונקרעים מצחוק באמצע המטבח. 

שבת בצהריים הוקדש לחמין. 
היא היתה מניחה על הפלטה סיר אלומיניום כבד מכוסה במגבת, והייתי רץ כל שעה לבדוק אם כבר מוכן. 
"לאט-לאט. חכה בסבלנות. יש מאכלים שלוקח להם זמן להתבשל, כמו אנשים," היתה מסבירה לי. 

כשהייתי עצוב, היה מחכה לי על הגז סיר עלי גפן ממולאים. 
הייתי מתיישב על השיש, מנשנש אותם אחד-אחד מהסיר ושופך בפניה את הלב. 

עם השנים למדתי את תנועות הבישול שלה. 
צעדי ריקוד מרהיבים, כוריאוגרפיה מדויקת שחוללה פלאים ושינתה סדרי עולם. 
המטבח, חלקת האלוהים הקטנה שלה, טמן בחובו כל כך הרבה סיפורים, תובנות, רגעים בלתי נשכחים ושיעורים לחיים, שאת כולם סיפר האוכל. 

עד היום כשאני חוזר לבית ילדותי, אני קודם כול רץ למטבח של אמא שלי - 
שם מתחוללים קסמים, שם נופלות חומות, שם מתרפא הלב, 
ושם, בכל פעם מחדש, היא שורפת לי את הפתיתים, 
ושנינו מתענגים על הטעם המר אבל הכל כך מתוק של החיים האלה.

במהלך ההופעה בן-הזוג שלי החזיק לי את היד. 
הייתי מרוכז כולי במוזיקה, עד שבשלב מסוים קלטתי שהגבר מהשולחן הימני מגניב אלינו מבטים ללא הפסקה. 
הוא לא נראה כל כך מרוצה מזה שהחזקנו ידיים. 
ניסיתי להתעלם והמשכתי להתרכז בהופעה. 

באיזשהו שלב בן-הזוג שלי השעין עליי את הראש, ואני ליטפתי אותו. 
הגבר מהשולחן הימני קלט את זה, לחש לאשתו משהו באוזן, 
ושניהם נעצו בנו מבטים. 
התחלתי להרגיש לא בנוח למרות שידעתי שאין לי על מה. 

ההופעה נמשכה, בן-הזוג שלי הגניב לי נשיקה בדיוק כשחנן התחיל לשיר "אני צב ללא בית", 
ונזכרתי שאני צב עם בית, ובבית שלי לימדו אותי שזה בסדר גמור להפגין חיבה מתונה, לא משנה למה ואיך. 
כנראה שהזוג שלידנו גדל בבית קצת שונה כי הגבר המשיך לבהות בנו, 
ונדמה שעוד שנייה כוס היין שהחזיק תתנפץ לו ביד. 
הרגשתי לא נעים, אבל לא שיחררתי את האחיזה מידו של בן-הזוג שלי. 

לקראת סוף ההופעה - 
הבירה ששתיתי נתנה את אותותיה אז התגנבתי לשירותים. 
כשיצאתי מהתא כדי לשטוף ידיים, חיכה לי שם הגבר מהשולחן הימני. 
הוא גם שטף ידיים ולא הפסיק להסתכל. 
כבר עמדתי להגיד לו משהו, תיכננתי לנאום לו על אהבת חינם ועל זכות האדם לאהוב את מי שבא לו. בסוף החלטתי לוותר. 

יצאתי החוצה והוא יצא אחריי, נעמד מולי וזרק לי: 
"שמע..." בעיניים רושפות. 
הדם עלה לי לראש. חיכיתי לשמוע מה כל כך נורא במה שעשינו, 
שהוא החליט להעיר לי על זה באופן אישי. 
"כן?" עניתי לו בקור. 
"אני חייב להגיד לך..." הוא נראה נבוך. 
"חייב להגיד לי מה?" סיננתי, למרות שידעתי. 
"חייב להגיד לך שאני ואשתי מסתכלים עליכם כל ההופעה..." הוא השפיל מבט. 
"אוקיי. שמתי לב." עניתי. 
"ו... אתם פשוט מקסימים. רואים שאתם אוהבים באמת, ושיש ביניכם חיבור. בן אחותי הוא גם... רק עכשיו הוא סיפר, וקשה לנו עם זה. אבל אני מאחל לו מה שיש לכם, ככה, שיאהב..." הוא גימגם. 
החוורתי ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה. 
"תודה, תודה רבה..." סיננתי במבוכה. 

אוטוסטרדה של מחשבות השתוללה לי בראש. 
על כמה אני מטומטם. 
על תפיסות שגויות. 
על קטנות האמונה בבני אדם. 
על תבניות שאנחנו מכניסים אליהן אנשים. 
ובעיקר על האיש הזה, שהעביר אותי שיעור חשוב ופקח את עיניי. 

חזרתי להופעה בדיוק כשנשמעה השורה - "אין לנו זכות בכלל להתלונן". 
קלטתי את הזוג המגניב רוקד על השולחן עם שלוש הבנות הדתיות הקטנות, 
כולם צורחים יחד את המילים, וחשבתי עד כמה מוזיקה יכולה להוות גשר, 
עד כמה אהבה זה דבר יפה, ועד כמה לפעמים החיים שלנו באמת תותים.

אם לא אכתוב הודעת ווטסאפ קצרה 
(העתק-הדבק משנה שעברה) 
אם לא אוסיף אימוג׳י של "אני מצטער" 
ואשלח למאתיים מחבריי הקרובים ביותר 

תסלחו לי, 
אם השנה לא אבקש מכם סליחה. 

אם לא אפרסם בפייסבוק פוסט על הקיר 
ואוסיף אולי ציטוט מתוך תפילה או איזה שיר 
ואצרף כמה תמונות שלי - שותק ורוחני 
(סליחות הן הרי עניין רציני) 

תסלחו לי, 
אם השנה לא אבקש מכם סליחה. 

כי אצלי חשבון הנפש לא קורה בהזמנה 
הוא נמתח ומתפרש על פני כל השנה 
הסליחות שלי הרי נבראות בייסורים 
הן מתחילות בתוך תוכי, וזולגות לאחרים 
ואין להן זמן 
ואין להן מספר 
ואין להן תאריך לידה משוער 

כן, הסליחות שלי הן עניין מאוד פרטי 
מתעקשות להגיע ממקום אמיתי 
והן שמורות לעצמי, לחברים, למשפחה - 
אז תסלחו לי, 
אם השנה לא אבקש מכם סליחה.

מהמקום בו נלמד לבקש סליחה 
האדמה הקשוחה 
תהיה לחול בוהק 
בלי נופלים במערכה 
של מי עכשיו צודק 
ולא תהיה יותר שריפה 
ולא יהיו יותר קרשים 
וגם אני 
וגם אתה 
נהיה טיפה פחות קשים 

מהמקום בו נלמד לבקש סליחה 
יידלק אור בחשיכה 
וחולשה גדולה תהיה לכוח 
מהמקום בו נלמד לבקש סליחה 
ועוד יותר, 
מהמקום בו נלמד לסלוח.

אני משכנע את עצמי בלי מילים 
ששביזות יום א׳ זה רק לחיילים 
שאין מה להתבאס 
כי השבוע ייכנס 
יעבור מהר-מהר 
ובלי שארגיש - 
הוא תיכף ייגמר 

וכשיום ראשון מגיע 
אני לא מצליח להתניע 
ואין לי כוח לקום 
ואין לי חשק לכלום 
וכל ההבטחות של הלילה הקודם 
איכשהו בורחות ומצליחות להיעלם 

והלוואי שהיתה בי אמונה 
כמו של האנשים המחייכים בתמונה 
שאומרים שיום ראשון 
זה לא אסון, 
זו מתנה 
שטוענים - הכול בראש 
את האושר לא צריך לבקש, 
צריך לדרוש! 

אז הנה אני שוב 
טיפה עצוב 
לפני שהסופ״ש בורח 
אני משכנע את עצמי בקול 
שאני כבר ילד גדול 
ושביום ראשון הזה - 
אני שמח.

אני ילד טוב שמקשיב לאמא, ולכן התאפקתי עד שהגעתי, 
ורק אז פתחתי את השקיות. 
באחת מהן חיכתה לי קופסה עם מלא אוזני המן במילוי פרג, שהיא מכינה לי בכל בפורים מאז שאני ילד (היא ניסתה לפתות אותי בעבר עם מילוי שוקולד או ריבת-חלב, אבל תמיד העדפתי את הפרג). 

בשקית השנייה חיכתה לי תמונה ממוסגרת שלי ושל חיימקה, בן-זוגי. 
סתם ככה, בלי קשר לכלום. 

הסתכלתי על הקופסה. 
ואז הסתכלתי על התמונה. 
ואז חשבתי לעצמי: איזה מזל שיש לי אמא כזאת מדהימה, 
שאוהבת אותי בדיוק כמו שאני, והיא תומכת בי ומקבלת אותי, אפילו שיש אנשים שחושבים שזו סטייה נוראית - 
לאהוב אוזני המן עם פרג.

אנחנו נוסעים לבית העלמין בעפולה, אחי הגדול נוהג ומדליק את הרדיו. 
מישהו תמיד זורק לאוויר: "ביום הזיכרון משמיעים את השירים הכי יפים," 
וכולם מהנהנים בהסכמה כאילו שמעו את המשפט הזה בפעם הראשונה. 

ואז מגיעים ונכנסים בטור מסודר. 
משפחה יפה ושבורה. 
חלקנו בחולצות שחורות וחלקנו בחולצות לבנות (אני תמיד עומד מול ארון הבגדים ומתלבט מה היום הזה מסמל יותר - קדושה או גיהינום, ובסוף שולח יד לחולצה השחורה ומשאיר את הלבנה לשבועות). 

אנחנו פוסעים על השביל הצר עד שמגיעים לקברים. 
קיבינימט, אנחנו מכירים את הדרך הזאת יותר מדי טוב. 
לחיצות ידיים. 
"אהלן! מה שלומך? קשה, קשה..." 
והעיניים היבשות שלי מרצדות וקופצות וזזות במהירות מאדם לאדם, 
מקבר לקבר, 
העיקר לא לעצור לשנייה ולנחות על הספסל שעליו יושבים הדוד והדודה העצובים שלי. 

וגם בצפירה, כשאני שומע פתאום את מנגינת הדמעות של אמא שלי, המנגינה הכי עצובה בעולם, אני לא מצליח לבכות. 
אני מנסה לחשוב על עמית ואביעד ז"ל, שני הבנים של עזרא וגילה, שרק שלושה מטרים מפרידים בין מיטות הנצח שלהם. 
אבל הדמעות עושות לי דווקא, והמחשבות נודדות לענייני עבודה וחברים ו"האם השארתי את הבוילר דולק כשיצאתי מהבית?" 

אני סולח לדמעות האלה שמשחקות אותה קשות להשגה, 
כי אני זוכר שחודש לפני, בערב ליל הסדר, כמו בכל שנה - הן הגיעו אליי, 
גדולות וכבדות ומלוחות, וצנחו על ההגדה המוכתמת ביין אדום. 

בליל הסדר זה קורה לי תמיד. חודש לפני המועד המקובל. 
אנחנו יושבים מסורקים וחגיגיים מסביב לשולחן. 
ואז, התמונות מתחילות לרוץ. 
עזרא עם הבנים שלו עכשיו. 
הוא יושב על הספסל מתחת לשמיים כהים, בשקט המחריד של בית הקברות, ומדבר אליהם. 
מאחל להם חג שמח בין נשימות הבכי הקצובות שלו. 

בזמן שכל המשפחות מחליפות מתנות ופיסות רכילות, הוא לוקח את האוטו עם בקבוק יין ומצות והגדה, ונוסע להרגיע את הגעגוע, שכבר שני עשורים הוא העונש הפרטי הזוועתי שלו.

שולחן החג שלנו בבית ערוך כל כך יפה. אמא לא מוותרת על פרחים. 
כמו הפרחים באדנית הבוצית על הקברים של עמית ואביעד. 
וכשהיא מתכופפת לנשק אותי, עם ריח של סירים ובושם מתוק, 
אני יודע שעזרא, גם הוא, מתכופף לנשק את הילדים שלו, ילדי האבן, והמגע הקר שלהם כבר מוכר כל כך לשפתיו. 

ובזמן שכולנו עושים "לחיים!", וכוסות היין שלנו מתנגשות לצליל זכוכיתי דק, 
אני יודע שהוא מניח גביעים שקופים ועצובים על שולחן שיש יתום ממפת חג, 
ממלא ביין אדום ושותה כוס עם עמית ואביעד.

אנחנו קוראים בהגדה, ונועה שלנו, הקטנה, נאבקת במילים המקראיות המסובכות ומנצחת אותן, ומספרת לנו בקול החלב המתוק שלה איך יצאנו מעבדות לחירות. 
ואי-שם מתחת לפנס שמאיר את שברי האותיות בשמותיהם של עמית ואביעד, 
יושב עזרא, שהפך להיות עֶבד של השְכול, שתפור כמו צל ליומיום שלו, 
והוא לא יצליח לצאת לחירות גם אם ילך ארבע-מאות שנה במדבר, 
והוא מונח בכלוב האבל הזה, צינוק רקוב ומלא טחב שהפך להיות חייו. 
חיי המוות שלו. 

ואנחנו מקריאים על ארבעת הבנים, ואני צוחק על אחותי, כמו בכל שנה, 
שהיא צריכה להקריא את "רשע", 
ומתגנבת לי לראש מחשבה של ילדים - 
אם התורה דיברה על ארבעה בנים, איך זה שלעזרא נשאר רק אחד? 

ולקול שירת ה"מה נשתנה?" אני חומק לחדר הילדות שלי בלי שישימו לב, 
שם הקאתי אחרי שקיבלתי את הבשורה על עמית. 
ועל מיטת הספפה הישנה שלי אני פורץ בבכי כי אני יודע ששום דבר לא נשתנה באמת, 
ואני מקווה שעזרא לקח ז'קט כי הלילות האלה של אפריל יכולים להיות קרירים, והוא הרי ישב שם כל הלילה כדי שהילדים שלו לא יישארו לבד בחג. 

ואני מדמיין אותו שם עם עמית ואביעד וכל החברים השקטים שלהם - 
איתי ויאיר ונאור ועידו. 
כולם שם, אחד ליד השני, כמו בסדר פסח חגיגי ודומם.

ואני חוזר בעיניים אדומות לשולחן עם המשפחה שלי, 
ואמא שואלת, "לאן נעלמת?" ואני עונה שהייתי חייב לעשות טלפון, 
וכשאני עובר ליד נועה אני מעביר לה ליטוף על הראש. 

אני לא מצליח לבכות ביום הזיכרון. 
כי יום הזיכרון הפרטי שלי קצת מקדים את זה של כולם, 
והוא מתרחש על רקע מוספי חג צבעוניים, מארזי בושם ושאריות קניידלך שצפות בסיר מרק מהביל. 

והלוואי שיכולתי רק פעם אחת לגרור את עזרא אלינו בערב החג, 
ולשמח אותו, ולהריץ איתו דאחקות על פרעה, ולשכר אותו ביין טוב, 
ולעשות איתו תחרות ב"אחד אלוהינו" בלי לשאול איפה לעזאזל האלוהים הזה ומה הוא חשב לעצמו. 

אבל אני לא מעז, כי ברור לי שהוא לא ישאיר את הילדים שלו לבד בחג, 
וכמו בכל שנה, בזמן שהמדינה כולה תשב מסביב לשולחן ותעמיס חרוסת על מצה, 
הוא יערוך את הסדר הפרטי והכואב שלו, 
עם עמית היפה, 
ואביעד היפה, 
ואיתי ויאיר ונאור ועידו, 
וכל שאר הילדים שבזכותו לא נשארים אף פעם לבד בערב החג.

בטלוויזיה ישדרו - שם ליד תמונה 
הדמעות יחנקו את הגרון 
ותוכלו להתחיל, כמו בכל שנה 
את חגיגות יום הזיכרון 

והכאב שלי ירגיש פתאום כל כך שולי 
בבית-השכול הזה אני המארחת 
כי היום הזה הרי הוא בשבילכם, לא בשבילי 
אני אף פעם לא באמת שוכחת 

ובין "תודה שבאתם" למדבקה של ״יזכור״ 
שעון החול שלי ידהר ואז יכריע - 
עכשיו הכול נגמר, עכשיו אפשר לחזור 
לגיהינום שלי, שבו אין איש מפריע 

כי הריק הזה שבי התרגל כבר לעצמו 
וכשהיום יחלוף כמו כל דבר זמני 
פתאום אתם תלכו, כל אחד לעולמו 
ונישאר כאן, רק האבל ואני.

ואז, רק אז, יגיע הרגע שאני כל כך מחכה לו. 
הרגע שבו אפגוש אותך. 
אני אתאפר לכבודך, אלבש חלוק נקי, אסתרק, אכנס למיטה, אעצום עיניים, אפשפש בתיקיות העמוסות בראשי ואשלוף אחת. 

אולי אבחר בתיקייה היׁשָנה מכולן, 
שבה ראש הממשלה מכנס מסיבת עיתונאים דחופה ומודיע על תחיית המתים. 
כמה אשמח! 
כמה חיכיתי לראות אותך צועד בשיירת הרגליים הרדומות, פורש זרועותיך לכבודי ונופל עליי בחיבוק אינסופי. 
וסביבי, על שביל העפר המאובק, רצות שאר האימהות בעיניים מרצדות וידיים מבוהלות, מחפשות כל אחת בין המוני החוזרים את הילד הקטן שלה. 
בדרך הביתה נעצור בבית הפנקייק כאילו כלום לא השתנה. 

אולי אשלוף את התיקייה ההיא, שאני אוהבת במיוחד - 
יום אחד באמצע הספונג'ה מתקשרים מהצבא ומבקשים לדבר איתי. 
"נפלה טעות..." לוחש הרמטכ"ל בקול סדוק וסמכותי. 
מרוב התלהבות אני מחליקה על הרטוב ומתרסקת על הרצפה. 
ואז לוקחים אותי לראות אותך. 
אתה יוצא אליי בחיוך מבולבל, ואני מתפרקת ובוכה עליך כמו תינוקת, 
כשסביבי פלאשים של מצלמות ומחיאות כפיים. 
"אמא, את עושה לי בושות," אתה לוחש לי באוזן בלי שאף אחד שומע. 
למחרת העיתונים מלאים בתמונות שלנו תחת הכותרת "הוא חזר!", 
ואהוד בנאי מקליט שיר חדש לכבודנו. 

בתיקייה אחרת - אני מגלה שהכול היה חלום רע. 
ששקעתי בתרדמת ארוכה ודמיינתי הכול. 
כשאני מתעוררת על מיטת בית החולים החורקת, אתה מחזיק בידי. 

בתיקייה נוספת אני מקבלת מכתב מגזירי אותיות שאומרות - "הבן שלך חי". 
אני נדרשת לשלם מיליון שקל, ובתמורה מחזירים לי אותך. 

בתיקייה של אתמול, חייזרים משתלטים על העולם, 
פותחים את הקברים הדוממים, מוציאים משם את כל הילדים האבודים ומחזירים אותם בכוח-על לבתיהם. 

כל תיקייה והסודות שלה. 
כל תיקייה והריח שלה. 
כל תיקייה והסיפור שלה, שאותו אני כותבת במו ידיי. 
ידיים יתומות של אמא שמוכנה לברוא עולמות רחוקים ובדיוניים כדי להחזיר אותך אליה. 
ידיים שכבר לא יחבקו אותך שוב. 

אל תכעס עליי, ילד, 
אל תכעס אם אני נשמעת משוגעת. 
זה פשוט הגעגוע הבלתי נסבל שמשבש את דעתי. 
זה הכאב הבלתי אפשרי הזה, שעוזר לי להנדס מעשיות ואגדות. 
אל תכעס, זו הדרך היחידה שלי לשרוד. 

אני מחכה ללילה, ואז רוקמת לפרטי פרטים את סיפור החזרה שלך. 
כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מדויק, בלי מקום לטעויות. 
אני יודעת מה אלבש, 
מאיזה חדר תצא, 
מי יתקשר, באיזו שעה זה יקרה, 
איך אספר לחברות שלי את כל הפרטים על כוס קפה ועוגת גבינה, 
איזה שיר יתנגן באוטו כשנחזיר אותך לחדר שלך, 
ואיזה ריח יהיה לך, אלוהים, איזה ריח יהיה לך - כשאחבק אותך. 

אז אל תכעס עליי, ילד, 
תן לי לדמיין, תן לי לפגוש אותך בכל לילה מחדש תחת מסך של הזיות ואשליות. 
אני לא משוגעת, אני פשוט מתגעגעת אליך כל כך. 

דמעות חמות כבר זולגות אל אוזניי. 
תיכף יעלה הבוקר, השמש תשלח אצבעות-זהב אל חלוני, 
והאור הזה, שאין לו רחמים, יגלה לי שוב שאתה עדיין אינך. 
אני אקום למטבח בגב כפוף, 
אכין סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה לילדים, 
אלבש את תחפושת הלביאה, 
אספור את כל מה שנשאר לי לחיות למענו, 
וכמו בכל יום, אתפלל שהיום יעבור כמה שיותר מהר כדי שיגיע הלילה, 
ואז - אתאפר לכבודך, אלבש חלוק נקי, אסתרק, אכנס למיטה, אעצום עיניים, אפשפש בתיקיות העמוסות בראשי, אשלוף אחת, ואוכל סופסוף לפגוש אותך. 

והם שורפים שם את הזמן, שנה אחרי שנה 
בלי מקושקשת, וסלט, וסיפור לפני שינה 
מחכים בסבלנות, אולי ברגע מסוים - 
מישהו כבר יבוא וייקח אותם משם 

ובממשלת "לעולם לא" יושבים האדונים 
מאחורי חומות גבוהות, על כיסא של ליצנים 
הם אוהבים מילים גדולות כמו שוויון ודמוקרטיה 
ובהסתר חותמים חוזים עם אלוהי הבירוקרטיה 

כי כל כך הרבה ידיים מושטות אל הילדים 
להגיש להם כוס פטל, לחבק את הפחדים 
ולמרות כל זה בסוף לא נשאר להם סיכוי 
הליצנים הם שקובעים מי ראוי או לא ראוי 

רק הם בסוף יחליטו מי יכול להיכנס 
זה לא עניין של אהבה, זה עניין של אינטרס 
יש חוקים ברורים, ואין כאן הנחה 
אם תעמוד בקריטריונים - תזכה במשפחה 

והילדים עוד מחכים שיגיע המזל 
הם עוברים מפנימייה-לפנימייה-לעוד ספסל 
ואולי זה מאוחר מדי לחזור ולתקן 
בארץ "לעולם לא" לא יגידו להם "כן".

הקצוות המכוערים משתלטים על השיח הציבורי ומושכים את כל האש. 
אני שומע בלי סוף - "מה נהיָה מהמדינה שלנו? מה נהיה?" 
אבל האמת היא שרוב הישראלים לא נמצאים בקצוות. 

בסופו של דבר, רוב הישראלים לא מושחתים. 

הם קמים מוקדם בבוקר לעבודה, קורעים ת'תחת, משלמים מיסים, נאבקים במשכנתא. 
רובם לא מקבלים שוחד, 
לא מלבינים כספים, 
לא מעבירים כסף מתחת לשולחן. 
הם רק רוצים לגמור את החודש. לקנות דירה. 
לטוס פעם-פעמיים בשנה לחו"ל. 
להעניק לילדים שלהם חיים נוחים. 

רוב הישראלים סבבה עם זה שכל אחד יאמין באלוהים בדרך שלו. 

הם מוצאים יופי בדת, ונהנים מהפריווילגיה לבחור בה מה שמתאים להם ולאורח חייהם. 
הם רוצים לשמר את היהדות גם כתרבות, 
להנחיל אותה לילדיהם, לא לזרוק לפח מסורת בת אלפי שנים. 
הם מתיישבים סביב שולחן ליל הסדר מצוחצחים ומסורקים. 
הם צמים ביום כיפור. 
הם מדליקים חנוכייה בחנוכה, ובסתר לבם מאמינים בניסים. 
הם מקבלים את זה שבתי הקפה ייפתחו בשבת, גם אם לא יבקרו בהם בעצמם. 
הם לא יעשו מנגל במרפסת ביום כיפור, כי הם מכבדים את השכן הדתי שלהם. 
הם מבינים שאמונה זה עניין פרטי, ומייחלים למצוא דרך ללמוד לחיות פה יחד בלי לדרוך זה לזה על הבהונות. 

רוב הישראלים רוצים פתרון אמיתי לבעיה המדינית. 

בין הימין הקיצוני המתלהם לשמאל הקיצוני המרתיח - 
יש עם שלם שרק רוצה לחיות בשקט. 
שרק רוצה לישון טוב בלילה. 
שרק רוצה להבטיח לילד הקטן שלו, "כשתגדל, כבר לא יהיה צבא". 
להבטיח ולהאמין. 
שמוכן להגיע לפשרה בשביל שלום אמיתי. 
שנמאס לו ממבזקים, מפיגועים, משנאת חינם, מהבטחות שווא. 
יש קול שפוי שמבין שהסכסוך מורכב. שאין נוסחאות קסם. 
שאף אחד מהצדדים לא ייעלם באורח פלא, 
ולכן בסופו של דבר נצטרך למצוא פתרון פרקטי שיכלול, עם כל הקושי, 
ויתורים משני הצדדים. 
יש עם שלם שלא רוצה לשנוא, שלא רוצה לנקום, 
שלא רוצה להמשיך לשלם את המחיר הבלתי אפשרי הזה. 

רוב הישראלים עפים על גיוון תרבותי. 

הם נהנים מחנוך לוין ומהתזמורת האנדלוסית. 
מחוה אלברשטיין ומאייל גולן. 
מיהודה עמיחי ומשבזי. 
מחידוש של עומר אדם לשיר של אריק אינשטיין. 
הם בעד שוויון הזדמנויות שיבטא את הפסיפס התרבותי המדהים שלנו. 
הם לא חושבים שצריך לרמוס תרבות אחת כדי להאדיר את האחרת. 
הם מבינים ומאמינים שיש כאן מקום לכולם, מזרח ומערב, 
ושהשיח סביב תרבות חייב להיות מפייס ומאחד ומקרב, 
ובשום אופן לא מפלג או מלהיט. 

רוב הישראלים מאמינים שיש יותר מדרך אחת לאהוב, להתחתן ולהקים משפחה. 

רוב הישראלים יזרקו מטבע לקבצן ויקומו לקשיש באוטובוס. 
רוב הישראלים לא ידחפו בתור. 
רוב הישראלים שיוצאים בשבת למגרש רוצים ליהנות מכדורגל טוב ולא להתנהג כמו בבונים. 
רוב הישראלים לא מטנפים את החופים היפים שלנו או את הבניאס או את מכתש רמון. 

בתכל'ס, רוב הישראלים הם אנשים טובים. 
רוב הישראלים הם אני ואתה. 

כל כך קל לנו לחשוב אחרת, כי הכול מתפוצץ במהדורות הערב, ברשת, ברחוב. 
קולות השנאה, ההסתה והבורות מוגברים לדציבלים בלתי אפשריים, 
והכול בגלל קומץ אנשים שבשום פנים אינם מראָה של החברה הישראלית. 
שנאה מצטלמת יותר טוב. 
אלימות מביאה יותר רייטינג. 
הרשתות החברתיות הן מגפון ענק שהופך כל לחישה לצרחה מחרישת אוזניים, 
ובסופו של דבר - הקיצוניים צועקים חזק מאיתנו. 
הקול השפוי, המפוכח, האנושי - מוחלש ומושתק, נופל בין הכיסאות, נעשה שקוף. 

אבל, 
רוב הישראלים הם אנשים טובים. 

הם יעצרו בצד הדרך כדי לעזור עם פנצ'ר. 
הם לא רוצים קורבנות בשום צד. 
הם דומים לי ולך. 
הם אנשים הגונים שפשוט התעייפו מלשבת מול מהדורת החדשות בערב ולשאול את עצמם בכל פעם מחדש: "מה נהיה מהמדינה שלנו? מה נהיה?"

מדהים איך בלי מילים - 
שנינו סטינו יחד מהרחוב אל שביל הגישה הקטן של הבניין. 
אני - לחצתי על כל הכפתורים באינטרקום המתקלף כדי שמישהו יפתח. 
היא - הרימה את הילד על הידיים. 
אני - פתחתי את הדלת. 
היא - הוציאה לו מוצץ. 
אני - חייכתי אליו במבט של "מה אתה דואג?!" 
ומיהרנו אל גומחה קטנה מתחת למדרגות בכניסה המעופשת של הבניין. 

כל כך ישראלי ועצוב. אלוהים, כמה שאנחנו מתורגלים. 
עמדנו שם שלושתנו נבוכים - ילד מבולבל ושני מבוגרים מבולבלים לא פחות. 
ואז היא התחילה לשיר לו שיר של יובל המבולבל כדי שלא יפחד, 
וקולה קיבל הד רחב ועמוק כיאה לאקוסטיקת חדר מדרגות. 

ניסיתי לעזור. 
הזזתי את הראש מצד לצד בקצב השיר עם מבט מטופש, ומדי פעם הוצאתי לו לשון. 
האמא חייכה והגבירה את הקול, אז הוספתי מחיאות כפיים אקראיות. 
האמא רקדה והסתובבה עם הילד על הידיים, ואני התחלתי לתופף על הקיר. 

תמונה הזויה - 
אני והיא, זרים גמורים, מנהלים פסטיגל שלם לילד כדי שיצחק. 
כדי שלא ישמע את הבום. 
כדי שיהיה עסוק במה שילדים בגילו אמורים להיות עסוקים בו - 
עולם שלם של יובלים מבולבלים ודובים סגולים פרוותיים וממתקים צבעוניים. 
המשכנו בקרנבל בלי שום תיאום. 
דיברנו בעיניים. 
עשינו מעצמנו צחוק גמור, רק שהילד לא ירגיש שמשהו לא בסדר. 

תוך כדי התחלתי להריץ תמונות בראש - 
מה אני הייתי עושה עם הילד שלי בזמן כזה, 
איך הייתי מסביר לו מלחמה וטילים ואזעקה מחרישת אוזניים, 
איך הייתי מסיח את דעתו מהענן שמרחף מעל המציאות שלנו, 
איך הייתי משכנע אותו לחיות במדינה כזאת שבה חיילים עולים על אוטובוס ויורדים בגן-עדן? 
אין לי ממש תשובות לעצמי, אז איך יהיו לי תשובות בשבילו? 

הבום של היירוט החזיר אותי למציאות. 
הילד מולי מתפקע מצחוק ומרקיד את הבובה הקטנה שאמא שלו נתנה לו להחזיק בזמן שחלמתי. 
היא מסתכלת בי בְעיניים של אחות לנשק, 
ואני מרגיש שהיא אומרת, "תודה, לא הייתי עוברת את זה בלעדיך". 
אני מהנהן בהבנה, "בבקשה, ממש בקטנה..." 
אנחנו יוצאים מהבניין, עושים בחזרה את הדרך על השביל, וכל אחד פונה לכיוון שלו ולשגרה המאוד לא שגרתית שלו. 

ויום אחד, כשהילד הזה יהיה גדול, לאמא שלו יהיה סיפור קורע לספר לו - 
איך תפסה אותה אזעקה באמצע הרחוב, 
והיא מיהרה להיכנס לאיזה בניין עם בחור זר חסר חוש קצב, 
והם התחילו לשיר לו ולרקוד ולתופף כדי להסיט את דעתו מהאזעקה. 
היא תספר לו שבטח לבחור הזה יש כבר ילד היום, 
ואם תהיה שוב אזעקה הוא יזכור איך לשיר לו שיר מיובל המבולבל ולהצחיק אותו ולרקוד לו כמו אידיוט גמור, רק שלא יפחד. 
רק שלא יפחד.

מאמין באלוהים 
מכל הלב, בכל מבט 
מאמין באלוהים 
ולא שומר שבת 

מאמין באלוהים 
ולא תהיה לי שום חופה 
מאמין באלוהים 
אבל לא חובש כיפה 

אני מאמין באלוהים 
שיושב לו בשמיים 
מאמין באלוהים 
ואכלתי שרימפס או שניים 

מאמין באלוהים 
לא גובה על זה פרוטה 
ולא משנה עם מי נכנסתי 
בלילה למיטה 

אני מאמין באלוהים 
ומרגיש אותו קרוב 
מאמין באלוהים 
ומשתדל להיות איש טוב 

וכשלא רואים 
אלוהים 
לוחש לי במרפסת: 
"מתי תבין, 
לא כל מאמין 
צריך בית כנסת."

כל יהודי נולד 
עם רכבת שקופה ממנה ירד 
ועליה חייו 
ועליה צחוק ילדיו 

כל יהודי נולד 
עם משא כבד על גבו 
וטלאי צהוב מרופט 
שנעוץ בדופן לבו 

כל יהודי חייב לשאול. 
כל יהודי חזר מהשאול. 
כל יהודי הוא ניצול. 

כל יהודי נולד 
עם מספר דמיוני על היד 
שעוזר לו לזכור - 
מאיפה הוא בא 
ולאן הוא לא יכול להרשות לעצמו 
לחזור.

פעם קלטתי אותה מגהצת מגבות מטבח.⁣ 
פעם בהיתי בה מנקה את שואב האבק בשואב קטן יותר.⁣ 
פעם תפסתי אותה משפריצה על אבא שלי עם השפריצר, ועוברת עליו עם סמרטוט.⁣ 

לפני שבוע נסעתי לבקר אותה בעפולה.⁣ 
נכנסתי הביתה ו... בלגן. 
כלים בכיור.⁣ 
צעצועים של הנכדים מפוזרים על הרצפה.⁣ 
שמיכת פליז כתומה מכווצ'צ'ת על הספה.⁣ 
נעליים זרוקות על השטיח בסלון.⁣ 
תוהו ובוהו מוחלט. 
הסתכלתי עליה בעיניים המומות, והיא מיד הבינה וסיננה לי, 
"בסדר, בסדר, כולה קצת בלגן... מחר אני משתלטת על הכול״. 

בשיחה שניהלנו במבטים בלבד, הבנתי שאמא שלי, אחרי הרבה שנים, הפנימה משהו חשוב: 
בית מבולגן זה בית שחיים בו.⁣ 

יש כלים מלוכלכים בכיור כי תודה לאל - לא חסר אוכל.⁣ 

והצעצועים מפוזרים על הרצפה כי טפו-טפו יש כבר הרבה נכדים,⁣ 
והם כולם בריאים ויפים וחכמים, ומגיע להם להשתולל בבית של סבא וסבתא,⁣ ולפזר את הלגו שמחר ינעץ את שיניו המחודדות ברגלו החשופה של אבא שלי.⁣ 

והשמיכה על הספה נשארה שם מאתמול בערב, כשלאמא שלי היה קר,⁣ ואבא שלי הביא לה כרבולית שהם קיבלו באיזה מבצע בתחנת דלק.⁣ 

ויש נעליים זרוקות בסלון כי אבא שלי, ברוך השם, עם כל בעיות הגב שלו,⁣ עדיין יוצא להליכות, חוזר מותש, זורק אותן על השטיח וצונח על הספה.⁣ 

והבית כולו מקושט בבלגן שיוצרים בני האדם שחיים בו, 
וכל חלק בו הוא אנדרטה לסיטואציה אנושית או לרגע קטן, 
ובעיקר – הבלגן הזה הוא עדות חיה לבית מפוצָץ בחום, ובאוכל טוב, ובריבים משפחתיים, ובנכדים מופרעים, ובים של אהבה.⁣ 
חדרים לבנים סטריליים שמורים לבתי משוגעים. לא תודה.

וכמו הבית, ככה גם הלב.⁣ 
לב מבולגן, שרוט, מצולק, לב שפועם בכאוס מוחלט – 
הוא לב שביקרו בו. 
לב שטיילו בו. 
לב שלמישהו היה מספיק אכפת כדי להיכנס בשעריו. 
⁣ 
והכאבים האלה שלנו, בצד שמאל של החזה, הם סימן ברור ומוחלט לכך שמישהו דרך על אדמת לבנו, 
והשאיר טביעות רגל, והתגלגל בבוץ, והפך את הסדר הקפוא ששורר בלב בודד, בלב חדש מהניילונים.⁣ 

אז מדי פעם אני משתדל להזכיר לעצמי שאי-סדר זה טוב, אי סדר זה חיים, 
והלוואי שעד סוף ימיי אנשים ייכנסו ויצאו מסלון לבי - 
ישוטטו קצת בין החדרים, יחלצו נעליים, יפזרו לגו, ישאירו ערימת כלים ויעשו בלגן.

עליתי על קו 842, שכרתי דירת-חדר בדיזנגוף, 
והתחלתי את החיים החדשים שלי. 

בשנה הראשונה שלי בעיר הגדולה לא רציתי לשמוע על עפולה. 
הרגשתי שהעיר הקטנה הזאת הקיאה אותי מתוכה, והכנסתי לארגז את כל מה שקשור אליה - 
זיכרונות מקומטים, חברי ילדות נשכחים, שמות של כיכרות, 
את "חיים המשוגע" שהיה מסתובב ברחובות ומבקש שבע שקל, ואת עלבון נעוריי הצורב שלמדתי לקבור עם השנים. 
את הארגז הדמיוני הזה סגרתי היטב, הדבקתי עליו מדבקת "שביר" והעליתי לבוידעם כדי שלעולם לא אצטרך להתמודד איתו שוב. 

תל-אביב הציעה לי נתיב בריחה מפתה, 
והייתי בטוח שפרק עפולה תם ונשלם בחיי. 
פגשתי אנשים חדשים, שגם הם כמוני, הרגישו רוב חייהם לא שייכים, 
והנה פתאום - אנחנו יכולים להרגיש לא שייכים ביחד. 
ביקרתי את המשפחה אחת לחודש, והחיים שלי התנהלו כאן ועכשיו, 
בתפאורת העיר הגדולה המהתלת, כשהרקע העפולאי הולך ודוהה עם הזמן. 

ואז הגיעו חדשות רעות. 
אני זוכר את עצמי צונח על המיטה המאולתרת שלי בדיזנגוף, 
מסתכל לצדדים ותופס את הראש בחוסר אונים. 
בתנועות רובוטיות הפלתי כמה בגדים מהארון לתיק, טרקתי את הדלת, פילסתי לי דרך ברחובות העמוסים, ועליתי על 842. 
פתאום, כל מה שרציתי זה להיות שוב בבית. 

בדרך לשם, הנוף מול עיניי התחלף - 
מהבניינים המפלצתיים של תל-אביב לשדות המחבקים של העמק, 
והמחנק בגרון השתחרר, בכל קילומטר עוד קצת, ככל שהתקרבתי הביתה. 

כשהאוטובוס נכנס לעפולה, תמונות החלו לרוץ בראשי - 
על הספסל הזה היינו יושבים בכיפור ובודקים אם הלשון לבנה כדי לגלות מי רימה בצום. 
ופה, ליד התחנה, נקרעה לי שקית מפוצצת בגוגואים, והם התגלגלו לכל פינה כשאני רץ אחריהם כמו משוגע. 
בגן החשוך הזה היינו יושבים על נרגילה בטעם תפוח. 
והנה הווידיאומט שהייתי מתגנב אליו באישון לילה כדי לשכור סרטים כחולים. 
וזאת המכולת של מזל שהייתי קונה בה מסטיק אבטיח, נחשי גומי צבעוניים וסופגנייה עם תקרת סוכר לבנה וריבה זרחנית. 
ופה, ליד החומה הנמוכה, הודיעו לי שבן דוד שלי עמית נהרג בצבא. 
וכל רחוב, וכל סמטה, וכל ספסל - 
טבולים בזיכרונות, בריחות, בצבעים, ומהווים עוד פיסה בפאזל המפואר והעלוב הזה של ילדותי. 

האוטובוס עצר בתחנה. 
נכנסתי הביתה. 
אבא שלי קיבל אותי בדלת ולא שאל הרבה שאלות. 
אמא שלי דיברה בשפתה, והעמיסה לי צלחת עם הקובה-במיה שלה. 

אחר כך שכבתי על מיטת נעוריי בחדר שקירותיו מצולקים מפוסטרים ישנים שפעם היו תלויים בו, 
וחשבתי לעצמי שלא משנה עד לאן אברח,
לא משנה עד כמה ארחיק ואדחיק, 
לא משנה לאן אגיע בחיי - בית נשאר בית. 

הבית שלי היה, ותמיד יהיה, סוד כוחי וסוד חולשתי. 
וכמו צב - אני נושא אותו על גבי לנצח, גם כשאני גר בתל-אביב או מטייל במזרח או יושב בבית קפה בניו-יורק. 

הנחתי לנוסטלגיה המניפולטיבית לעשות את שלה ולעגל את פינות העבר כדי לאפשר לזיכרונות המתוקים לצוף, 
עצמתי עיניים והרגשתי שכאן, שום דבר רע לא יכול לקרות לי.

וברדיו פרשנים מברברים כהלכתם 
ההמון שר ברחוב, "סדאם המטומטם!" 
ואמא שלי לוחשת בעיניים של נמר: 
"מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר." 

1994, אוטובוס מתפוצץ. 
מצאו את היד של הנהג על איזה עץ 
בטלוויזיה כבר עוברים לאולפן החדשות 
ואז לשקופית - "זהירות, תמונות קשות!" 

השכנה נכנסת עם מגש של מתוקים 
ועפולה עצובה, הרחובות בחוץ ריקים 
רק אמא שלי לוחשת: "זה חייב להסתדר, 
מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר." 

2006, לבנון השנייה. 
אני באוטו שלי, מחפש חניה 
מבול של הודעות, מילים על אוטומט - 
"הקפיצו גם אותנו, נדווח עוד מעט." 

והשמות זורמים לאט, פרחים שנקטפים 
הרדיו מנגן את השירים הכי יפים 
ואמא מתקשרת קצת לבכות ולדבר, 
"מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר." 

2014, צוק איתן. 
שלושה לוחמים עולים על מטען 
אנשים מסתובבים עם פחד בעיניים 
יש פקק תפילות כבד בנתיב של השמיים 

וכמה יעלה לנו לשתוק ואז לירות? 
מחשבים בבני אדם כאילו הם שטרות 
ואמא שלי שולחת איזה וואטסאפ בלי הסבר, 
"מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר." 

ובזמן האחרון - סימן שאלה. 
יש מצב שמתחילים הכול מהתחלה 
הספקולציות חוגגות, מדינה בשיגעון 
אח שלי מוציא את המדים מהארון 

ואלה הם חיינו, פצעים ונחמות 
כרוניקה מוכרת ושפופה של מלחמות 
מטח כבוד סמיך לזכרו של המג"ד 
ציורים של ילדים על הקירות של הממ"ד 
ורק אמא שלי עדיין מסרבת לוותר, 
"מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר."

לא סיפרו לי על אמא שמחכה 
על אגרוף הזיכרונות שנסגר ושוב נפתח 
וידעתי שהדרך ארוכה 
אבל אף פעם לא סיפרו לי שעד כדי כך 

לא סיפרו לי שיהיו בי גם שריפות 
ואם היה כאב בסוף גם הוא עבר 
הטעויות שלי נראות כל כך יפות 
והחיים, הם חזקים מכל דבר 

לא סיפרו לי על היופי של החושך 
איך גפרור של געגוע ידליק בי מדורה 
לא סיפרו לי שהכסף לא יקנה לי אושר 
ושגם אלוהים לפעמים נרדם בשמירה 

לא סיפרו לי שתגיע גם בצורת 
שאת הבית היחיד שלי אני אמצא פה במדינה 
לא סיפרו לי אף פעם על הצמרמורת 
כשהוא יגיד את המילה הראשונה 

לא סיפרו לי שלעצב אין תרופות 
הלב שלי שרד תקופות, ושוב נשבר 
השריטות שלי נראות כל כך יפות 
ואהבה, היא חזקה מכל דבר.

פגשתי אנשים שחיכו למזל 
שוויתרו על האושר וקראו לזה גורל 
שננעלו בביתם, הגיפו את התריסים 
ישבו רגל על רגל וקיוו לניסים 

ופגשתי אנשים שגם בחורף הנורא 
רדפו אחרי השמש, לא השאירו לה ברירה 
שפתחו את הכספת בלי שנתנו להם את הקוד 
שלא היו להם רגליים, והצליחו לרקוד 

ואבא שלי אמר: 
"לחלומות צפוף בכיס, 
מי שרוצה לזכות בלוטו, שיקנה קודם כרטיס 
הדרך היא קשה אבל לומדים להיזהר 
כל קיצור הרי בסוף רק יאריך אותה יותר. 

ועוד תמצא סדקים של אור בחושך הפגיע 
אבל זה לא מספיק לחלום, 
צריך גם להזיע״.

אנשים סביבי רוצים להיות מפורסמים 
להקיף את העולם, לחצות את הימים 
לנשום אוויר דליל, לזרוק את החכה 
לפתוח איזה סטארט-אפ, לעשות את המכה 

וגם כשזה קשוח - הם לא מפחדים 
אחד רוצה לברודווי, השני למאדים 
הם עקשנים כמו ילדים, מפוצצים בהשראה 
וזה צפוף כמו מנהטן, אכזרי כמו מראה 

וזה מוצדק 
וזה ענק 
וזה חזק 
וזה פנטסטי 
רק לי אין שום חלום 
ובחיי שחיפשתי 
אז נשארתי קצת בודד 
ממוסמר לאדמה 
כי הייתי מתאבד 
אם היה לי רק על מה.

השנה היו לי כמה הצלחות 
הדרכים בהן בחרתי עמדו בהבטחות 
אנשים הקימו בית בלבי המשוגע 
היו עיניים שראו אותי נקי, וזה נגע 

ומה נשאר לי לקוות לשנה החדשה - 
שתהיה קצת חזקה, שתהיה קצת חלשה 
שתזכיר לי את הסדר העדין והמוכר 
בין הטוב לבין הרע, בין המלח לסוכר 
שתפתח לי התחלות, תסגור את הסופים 
ותשמור על האיזון בין הסטירות לליטופים.

כולם אומרים לי: "תלך כבר עד הסוף 
תשלוף קצת מרפקים, גם אם טיפה תחטוף 
אל תשאיר שום פתח 
תסגור את המרחק 
תלך זהיר על קרח 
אפילו שהוא דק." 

אבל אני חלול 
ועייף ממלחמות 
אני בטח לא חתול 
ואין לי תשע נשמות 
ויש קצת הקלה בללמוד איך לשחרר 
בנאדם צריך לדעת מתי גם לוותר 

כי הלכתי וחזרתי, ונתתי את כולי 
הרגליים שהתשתי כבר שבורות, והן שלי 
וקפצתי מגשרים גם כשלא היה ביטוח 
ועכשיו, אחרי הכול, אני רוצה טיפה לנוח 

ולא כל הפסד הוא אות קלון 
ולא כל ויתור הוא כישלון 
ובנאדם צריך לדעת מתי לכבות את האור 
ופשוט ללכת לישון.

יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן, מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך ומושכת בכל הכוח. 

ואין לך כוח לקום מהמיטה. 
ואין לך כוח להתניע את היום. 
ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך. 

אחרי דיאלוג פנימי נחרץ החלטתי שלא אתן להרגשה הזאת לשבש לי את היום. 
נזכרתי באישה אחת בתוכנית הבוקר, שטענה שאם נייצר לעצמנו בוקר טוב, כל היום שלנו יהיה טוב. 
אז נכנסתי להתקלח כדי לנקות את הבוץ שהצטבר בתוכי במהלך הלילה, שמתי שיר שאני אוהב בפול ווליום ופתחתי חלון, נחוש בדעתי להפוך את היום הזה ליום חיובי. 
הפרקטיקה הזאת - להנדס לי בוקר שמח - לא ממש עזרה. 

החלטתי ללכת לחדר כושר. 
מישהו אמר לי פעם שספורט משחרר אנדורפינים ועושה אותך מבסוט (מוזר, כי אצלי האנדורפינים משתחררים דווקא כשאני אוכל צ'יפס). 
ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל המועקה היתה כבדה יותר מכל משקולת שהרמתי בחדר הכושר הניאוני המתיש. 

אלך לים, חשבתי לעצמי. 
אטייל קצת על החוף, אקבל פרופורציות, אראה אנשים. 
אבל אחרי עשרים דקות של הליכה אפילו הים הסתכל עליי בחוסר אונים. 

אז קבעתי עם חבר לצהריים. 
לא סתם חבר, זה שהכי מצחיק אותי. 
שיש לנו שפה פסיכית משלנו ושטויות שאף אחד אף פעם לא יבין. ישבתי מולו בעיניים כבויות, משחק במזלג בסלט החיוור שלפניי. 
השפתיים שלו נעו, אבל הוא היה על מְיוט. 
שילמתי את החשבון וברחתי הביתה. 

אולי אשתה משהו באמצע היום? אלכוהול הוא רופא לא רע. 
אולי אסיים את הסדרה שהתחלתי לראות? 
אולי אכתוב שיר? 

בסוף החלטתי ללכת נגד כל הסיסמאות הקואצ'ריות שלימדו אותי - 
כיביתי את האור, התפשטתי, צנחתי על הספה, 
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לכאב: "בוא." 
"מה?!" הוא ענה לי בשיניים חשופות ובמבט רעב. 
"בוא, אם אתה גבר. תסיים את מה שהתחלת," המשכתי. 
הוא לא ענה, רק השחיז את ציפורניו כשמשחר לטרף. 
"גם ככה אין לי מה להפסיד. היום הזה נהרס. אז בוא." 

הכאב הסתכל ימינה, 
הסתכל שמאלה, 
נשען אחורה כדי לקחת תנופה, 
ושנייה לפני שהסתער עליי, נעצר בבת-אחת ולחש לי בייאוש: "הרסת את כל הכיף!" 
לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר הסתובב ועשה את דרכו החוצה בראש מושפל. 

מסתבר שגם הכאב בכבודו ובעצמו אוהב אתגרים. 
ברגע שהפסקתי להילחם בו, הוא איבד עניין. 
הפסיק לנסות להוכיח לי שהוא יותר חזק. 
פתאום הבנתי שיהיו ימים כאלה, ושגם אלוהים לא יעזור, צריך פשוט להוריד את הראש ולעבור אותם. 
לאפשר לכל הביוב לצוף ולעלות על גדותינו כדי להתחיל שוב, נקיים וקלים ומשוחררים יותר. 

הכאב הזה, שיצא מדלת ביתי, עדיין מגיע לבקר לא מעט. 
הוא אורח עקשן. 
לפעמים אני עוד נלחם בו. 
לפעמים אני מדבר אליו. 
ולפעמים אני מזמין אותו לשבת ולהריץ איתי דאחקות, רק שנינו. 
אנחנו יושבים לנו, הכאב ואני, ופתאום הוא כבר לא נראה כל כך מאיים.

לא נעים לי להוריד את החולצה בחוף הים 
או לבקש מהמוכר שיעשה קצת הנחה 
לא נעים לי מעצמי, לא נעים לי מכולם 
לא נעים לי להגיד: "אני אוהב אותך". 

לא נעים לי שתראה אותי בלי בגדים באור 
או לבקש את הכסף שהלוויתי חזרה 
להפציר בנדחפים: "לכו לסוף התור!" 
לא נעים לי אף פעם לבקש טיפה עזרה 

לא נעים לי לאסוף ממך חיבוק אחרון 
או להבריז למשפחה אחרי שכבר הבטחתי 
לשים את עצמי במקום הראשון 
ולא נעים לי לספר לך שלא באמת סלחתי 

וככה התרגלתי להעביר את החיים 
עם בטן מפוצצת ב"כמעט" וב״חבל״ 
ומרוב המבוכה, מרוב הלא נעים - 
נהייתי כבר אטום, נהייתי כבר אומלל 

ואולי יום אחד עוד אצליח ללמוד 
להיות שם באמת רק כשזה מתאים לי 
לקנות איזה כרטיס, לארוז לי מזוודות 
ולעזוב לתמיד את ארץ "לא נעים לי".

הרי אני זה שמנשים את הפחדים הנסתרים 
ויודע איך ללחוץ לי על כל הכפתורים
אני זה שכורך ואז מותח את החבל
ובטיימינג המושלם - שם לעצמי רגל 

אני זה שכותב את כל התסריטים 
שסוגר לי את הדלתות ומאכיל את עצמי סרטים
אני זה שבגללו הלב שלי תקוע 
שמלטף ומאכיל את הילד הפגוע 

אני זה שעומד מול עצמי, בלי רחמים 
ומשנן את הטעויות, הכישלונות והפגמים 
אני זה שמנסר לי עוד שלב בסולם 
שמכיר את החולשות שלי, יותר טוב מכולם 

וברגעים הקשים 
הכי קל להאשים 
את כל האנשים 
אבל בסוף זה רק אני שמחלק לי עונשים. 

וכמה זה מסובך לנסות להתקרב 
ולהפוך את האויב הכי גדול - 
לאוהב.

בגדול, החוזה אומר דבר כזה - 
אני, החתום מטה, מרשה לעצמי להיות מאושר, מבסוט ושלם עם החיים שלי רק כאשר מתקיימים התנאים הבאים: 

הקריירה שלי בנסיקה מתמדת. מפסגה לפסגה. מכיבוש לכיבוש. 
אני רזה וחטוב. אין דבר כזה לסחוב משקל אחרי החגים או להיכנע לפחמימות אחרי מסיבה עם חברים. 
אני בזוגיות טובה. האהבה פורחת והכל הולך חלק. 
יש לי כסף. הבנק לא מתקשר להתריע על המינוס, ואין דבר כזה לחשוב פעמיים לפני שמכרטסים לברצלונה. 
אני חבר לתפארת, בן מושלם, אח אהוב ודוד מהסרטים. 
וכך הסעיפים ממשיכים, בזה אחר זה, מציבים לי רף בלתי אפשרי, 
וגורמים לי לחשוב שהאושר שלי נמצא תמיד ביחס ישיר לווליום ההצלחה שלי בכל תחומי החיים. 

עכשיו, העניין הוא כזה: 
מי יכול, למען השם, לעמוד בחוזה כזה?! 

לא צריך להיות עורך-דין ממולח כדי להבין שהחוזה הזה לא הוגן. 
שהוא מועד לכישלון. לחיים של ייסורים. 

מדהים איך כשכמדובר בעבודה חדשה או בדירה חדשה – 
אנחנו עוברים על כל הסעיפים עם זכוכית מגדלת, בודקים ומוודאים מיליון פעם שלא מסבנים אותנו, 
אבל בחוזה הפנימי שלנו עם עצמנו –  אנחנו יוצאים פראיירים. 

אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להצליח. 
כדי להגיע להישגים בקריירה. 
כדי למצוא זוגיות ואז להיות בני זוג ראויים. 
כדי להיות הורים טובים ומסורים. 
כדי להיראות טוב. 
כדי להחזיק את כל זה ביחד. 

ואז, כשמשהו לא הולך, 
כשאנחנו נכשלים, עושים טעות או לא מצליחים להגיע ליעד, 
החוזה הפנימי הזה מעניש אותנו ואנחנו נהיים אומללים ומתוסכלים. 
יש לנו אפס סבלנות לטעויות, לכישלונות, לתהליכים, לקילוגרמים עודפים. 

אז בשנים האחרונות הבנתי שאין דרך אחרת, אלא לשנות את החוזה שלי עם עצמי. 
אני עובד קשה כדי למחוק כמה סעיפים, לשנות את ההסכם, לתת לעצמי קצת יותר מרווח נשימה, קצת יותר מקום לנפילות. 
אני משתדל להיות סלחן עם מי שמשתקף מולי במראה 
ולהחליט שגם אם המצב לא מושלם – אני נשאר מבסוט. 

זו כמובן עבודה קשה ואינסופית, ולא פעם – הסעיפים העקשניים האלה מסרבים להתגמש או להשתנות. 
אבל בסוף הבנתי שהיחידי שמחזיק את העט זה אני, 
וחוזים הרי נחתמו כדי שיפרו אותם.

איך אני כבר בדבר הבא 
למה לא לשמוח, הרי יש לי סיבה 
ומאיפה ההרגל - לחפור בכישלונות 
ולדפדף כל כך מהר את כל הניצחונות 

איך אני כבר בדבר הבא 
עובר כמו שד ממסיבה למסיבה 
לא עוצר בצד הדרך ליהנות קצת מהנוף 
ואחר כך מתלונן שנמאס לי כבר לרדוף 

אני מטפס ומטפס, ואף פעם לא נרגע 
לא עוצר כדי לנשום את האוויר שבפיסגה 
וכל הטעויות שלי מרוחות על קיר גדול 
וכל ההצלחות שלי כתובות תמיד בחול 

אולי אני צריך ללמוד איך להבטיח 
להיות יותר מבסוט כשמשהו מצליח 
לעוף קצת על עצמי כשיש לי הזדמנות 
והדבר הבא... שיחכה בסבלנות.

כי עד עכשיו חייתי בווליום משוגע - 
הכי גדול, הכי מהר, הכי כואב ועד הסוף 
פתאום, בין כל הרעש, משהו בי נרגע 
אני מפנה מקום לשקט, שיגיע וישטוף

אני כבר לא צריך מיליון ומשהו חברים 
בחרתי בפינצטה רק את מי שבא לי טוב 
כל מי שגרם לי לספקות או ייסורים 
התבקש לצאת החוצה, לקום ולעזוב 

האהבה שלי, הבנתי, היא לא כמו בסרטים 
וכבר אין לי בעיה להיות מולה חלש 
אני עדיין משתדל לא לקרוע את החוטים
ולבחור בה, בזהירות, בכל בוקר מחדש

נשארו לי חלומות, את חלקם כבר לא אגשים 
וזה בסדר כי הצלחתי לברר לי מה חשוב 
ויש שעות יפות, ויש ימים קשים 
החשבונות הישנים כבר לא עושים אותי עצוב 

יש לי משפחה, היא לא מושלמת, זה נכון 
אבל כל עוד הם בריאים - אני מודה לאלוהים 
ואין לי עוד פרארי או מיליונים בחשבון 
אבל בניתי לי חיים, במו ידיי, וזה מדהים 

כמעט נגמר היום, ואני עדיין ער 
אין שום זיקוקים, רק זוג עיניים וחיבוק 
אמא התקשרה, אולי יקפוץ חבר 
וזה בעצם כל מה שרציתי בדיוק.

התמונות רצות מולי כמו בסרט נע - 
האהבות, האכזבות, הייאוש, השירים. 
אני נזכר באנשים שעברו דרכי. 
השאירו שריטה. השאירו פצע. 
השאירו אור גדול. 

מדהים לגלות מה בסופו של דבר אני לוקח איתי, ומה נדחק לצדדים. 

אני נזכר ביום ההולדת ההוא שלי, כשלקחת אותי לצנוח ממטוס, 
וכשהגעתי למטה - חיבקת אותי חזק, כאילו פחדת שאולי אף פעם לא אנחת. 

אני נזכר שגרנו בדירת מטר-על-מטר בכרם התימנים, והרגשנו שזה פנטהאוז במגדל יוקרה. 
חיינו על פתיל קצר ושרפנו הכול עד תום - כסף, זמן, אנשים. 
בשבת בבוקר היית פותח את החלון הגדול - האור מבחוץ היה ניתז וצובע את כל הסלון, והרגשתי שאני לא צריך עוד כלום בחיים. 

אני נזכר בחופשה ההיא של כל החבר'ה באיזה חור נידח בצפון, 
כשיצאנו לראות את הזריחה, עם ריח של פרדסים, 
מסטולים ומכורבלים בשמיכות כבדות שפילחנו מהצימר. 

אני נזכר בדייט הראשון, כששאלת אותי, "עד כמה אתה ספונטני?" 
ועוד לפני שעניתי - גררת אותי ביד לחוף הים, התפשטת ורצת לתוך המים. 
באותו רגע התאהבתי בך. 

אני נזכר בכדורי השוקולד המפורסמים של אמא שלי בטעם של פתי-בר וילדּות. 

אני נזכר בהליכות הקבועות שלנו בטיילת. 
איך היינו מצילים אחד את השני כשהכאב הפך לבלתי נסבל. 

אני נזכר בלילה ההוא בבנגקוק שעברנו מבר לבר, ממסיבה למסיבה, עם אש בעיניים. 
סיבכנו את עצמנו בהרפתקאות מופרעות וקמנו עם הנגאובר, לא בטוחים שכל זה באמת קרה. 

אני נזכר שעצרנו באיזו חורשה בדרך להורים. 
והם לא הבינו למה הגענו באיחור, סמוקים ומלאים מחטי אורנים. 

לפעמים אני מדמיין את הדקות האחרונות שלי. 
ככה אני מבין מה חשוב באמת. 
וזה לא כסף. 
וזה לא תהילה. 
וזה לא ״מה יגידו״. 

פתאום, ברגע אחד - אני מפסיק להתעצבן משטויות. 
אני מפסיק לדפוק חשבון לאחרים. 
אני מוותר במלחמות של אגו. 
אני דואג להגיד לכל היקרים לי כמה אני אוהב אותם. 
אני מתעקש לצבור חוויות משוגעות, מופרכות, חסרות כל היגיון. 
אני מתקשר לאבא ולאמא וצורח להם שאני מתגעגע. 
אני כותב עוד שיר. 
אני מזמין כרטיס טיסה. 
אני נוסע למכתש רמון לישון באוהל. 
אני יורד על שקית בורקסים. 
אני מעז לבקש סליחה. 
אני לא מפחד לבכות. לצחוק. להשתכר. לבזבז. להתאהב. 

אני עושה הכל, כדי שבשנייה בה הצפצוף המונוטוני של המוניטור יהפוך לצליל אחד רצוף מחריש אוזניים - 
אני אעצום עיניים על מיטת הברזל החורקת ההיא, 
ואדע שחייתי.

"בבוקר תשים שירים של שמחה 
בערב תלמד לאהוב את עצמך 
גם כישלון הוא הרי הצלחה 
תזכור שהכול זה עניין של נוסחה!" 

אחד אמר לי לשיר ולרקוד 
השני אמר שצריך לעמוד 
אף פעם לא לרדוף אחרי עוד 
ועוד 
ועוד 
"תסתפק במועט," זה כל הסוד 
החיים הם כספת, ויש לו ת'קוד - 

"תלמד לשחרר, זה לא מסובך 
העבר כבר עבר - מקומו רק בפח 
ואין סוף סגור, ואין לב שבור 
הכול זה שטויות, הכול זה סיפור." 

וכולם אבודים, וכולם בודדים 
וכולם מפחדים עכשיו להמשיך 
וכולם הרוסים, וכולם מחפשים 
איזה מישהו חכם וגדול להמליך 

ואני, 
אני לא יודע 
זה הכול נשמע לי ריק 
אני שומע ושומע 
ותמיד בסוף שותק 
ואולי אני צודק 
ואולי זו עוד טעות 
ואולי נמאס לי כבר 
לחפש את המשמעות - 
לנתח את הרגע 
ולשאול את השאלות 
ולשחק אותה יודע 
ולצאת בסוף אידיוט 
כי אפשר להשתגע 
ותמיד יש בעיות 
אז מרוב כל החוקים - 
כבר שכחתי איך לחיות.

במקום להתרסק, להימחק ולשקוע 
אני מרכיב זוג כנפיים ועף לי גבוה 
כי מעיניה של ציפור, למעלה, אי שם 
הכאב הזה נראה כמו טיפה קטנה בים 

ופתאום הכול הופך להיות יותר ברור 
אני מבין שהתקופה הזאת היא פרק בסיפור 
ובתוך חיים שלמים עם עתיד, הווה, עבר - 
היא כולה פסיק זעיר, היא כלום ושום דבר 

וכל מה שכבד עליי נראה כל כך רחוק 
רק יבשת עצובה מול אוקיינוסים של צחוק 
אלוהי הפרופורציות נגלה אליי פתאום 
ונותן לי את הכוח לנצח את היום 

אני נוחת לאדמה ברגע האחרון 
השטיחים מגולגלים בחזרה אל הארון 
ואז מסיר את הכנפיים מגבי, ושוב נשבע - 
אני לא עצוב יותר, עד הפעם הבאה.

ושמעתי, 
שאני לא מספיק נכון 
ולא מספיק מוכשר 
שאין לי כסף בחשבון 
או איזה אבא מקושר 

ונשארתי עם עצמי, מפוצץ בדאגות 
ואת כל הכישלונות שלי דחפתי למגירה 
החלומות זרקו אותי מכל המדרגות 
וחיכו שאתחיל לטפס בחזרה 

וכל ״לא״ ששמעתי - 
שבר את רוחי. 
וכל ״לא״ שקיבלתי - 
חיזק את כוחי. 

וכמה זה קשה לדמיין 
שהיש עוד יגיע מתוך כל האין 
שאם אפשר להרוס - 
אז אפשר לתקן 
ושבסוף כל ה"לא״ 
מחכה איזה ״כן״.

אישור מהמורה 
שאני הכי חכם 
אישור מהאינסטוש 
שאני הכי חם 

אישור מההורים 
שאני ילד מוצלח 
אישור מהילדים 
שאני אבא תותח 

אני אוסף אותם אליי 
משאיר אותם קרוב 
כדי לדעת שאולי 
אני שווה, אני טוב 

אישור מהקהל 
שאני הכי מוכשר 
אישור מהקואצ׳ר 
שאני הכי מאושר 

אישור מהבוס 
שפיצחתי את השיטה 
אישור מהבנות 
שאני מלך במיטה 

אני מכניס בזהירות, כל אישור כזה נוצץ 
אל בועת הביטחון שלי שתיכף תתפוצץ 
מאמין בלי למצמץ, ותולה אותם על קיר 
מילים מקושטות מאנשים שאני לא מכיר 

ובסוף היום אני יכול פשוט לקחת 
את כולם, אחד-אחד, ולדחוף אותם לתחת 
כי גם מאה אישורים, ולא חשוב ממי 
לא יחליפו אישור אחד שלי, 
מעצמי.

תודה שאמרת לי: ״את לא מסוגלת״ 
זה גרם לי לפרוץ כל שער או דלת 
ולדחוף את עצמי אל מעבר לקצה 
כי מי שמאמין ומחפש, בסוף מוצא 

תודה שאמרת לי: ״אין לך סיכוי״ 
כי כל גפרור קטן של פחד או דיכוי 
התלקח בתוכי למדורה של אמונה 
ושרף את כל מי שעשה אותי קטנה 

תודה שאמרת לי: ״תרדי מהעץ״ 
כי למדתי לקחת כל אבן או חץ 
לבנות מהם בסוף חומה של גאווה 
ולהאמין בלב שלם: אני טובה, אני טובה. 

ומאז, 
כל טיפה של רעל היא תמריץ להתחזק 
ואף אדם אף פעם לא יזרע אצלי ספק 
אז תודה שדחפת אותי בירידה 
ותודה שלא האמנת בי, תודה.

יותר מדי זמן הלכתי על בטוח 
במקום לטרוף הכול, לקחתי לי רק ביס 
פחדתי אז לקפוץ כי לא היה ביטוח 
וכל החלומות נשארו אצלי בכיס 

והיה קשה ללכת, אז נשארתי במקום 
נתקעתי רוב הזמן על אותו העמוד 
דחיתי למחר כשיכולתי כבר היום 
והקשבתי רק לווייז במקום ללכת לאיבוד 

ופחדתי לשחרר, ופחדתי להשמין 
ופחדתי ללכלך את הידיים בדמעות 
וזה קטע משוגע כי פתאום אני מבין - 
הרגעים הכי יפים שלי נולדו מהשגיאות 

וזה זמן לשים בצד את הילד המפוחד 
כבר נתתי לו מספיק הזדמנויות 
אלוהים מקציב דמעות לכל אדם כשהוא נולד 
ואני, את שלי, כבר ביזבזתי על שטויות 

אז בשנה הזאת 
אני רוצה להיות 
אחד כזה שעושה טעויות, 
שרץ אל תוך האש 
אני מבטיח להיות חכם מספיק 
כדי להרשות לעצמי להיות 
טיפש.

כי אני אולי לא יכול לשלוף את שמות ערי הבירה של כל מדינות העולם. 

אבל טיילתי. הסתובבתי. ספגתי. 
הדרכון שלי עמוס בחותמות. 
התנדנדתי על ערסל מול החופים המהפנטים של מקסיקו. 
עשיתי אומגה של קילומטרים מעל יער סבוך בקוסטה-ריקה. 
רקדתי מסטול בחופים של תאילנד. 
אכלתי מסירים מטונפים בכפר נידח בוויטנאם. 
ראיתי מחזמר בברודווי. 
לקחתי לריאות את כל הריחות, הצבעים, השפות והאנשים שפגשתי בדרך. 

ואני אולי לא אדע לנתח לכם את חבצלות המים של מונה או לקשקש איתכם על עידן הקוביזם. 

אבל כשהייתי ילד נעלתי את עצמי במשך לילות שלמים בחדר עם קנווסים וצבעי שמן. הייתי מתנפל על הבד כמו אחוז אמוק, מסניף את הטרפנטין, דוקר ומלטף במכחול. 
אמא שלי היתה מוצאת אותי בבוקר כמו אחרי מלחמה - 
עומד באמצע החדר עם עיניים פעורות ובגדים מטונפים מצבע, 
ומחייכת לעצמה חיוך קטן - "זה הפיקאסו הקטן שלי". 

ואני לא יודע בדיוק מה זה ׁשלבקת חוגרת. או פסוריאזיס. או זאבת. 

אבל כשחבר חולה מבקש ממני שאבוא לטפל בו, אני יודע בדיוק מה לעשות. 
אני יודע לכסות אותו כמו שצריך. 
לבשל לו מרק עם מלא ירקות. 
לקבוע לו תור זריז לרופא. 
להריץ איתו דאחקות כדי שיחייך קצת. 
לדאוג שנוח לו. שנעים לו. 
ולתת לו ים תשומת לב, כי בתכל'ס - זאת התרופה הכי טובה. 

ואני לא אדקלם לכם את ההוכחות של דקארט לקיום האל. 

אבל קיבינימט, אני הרגשתי אותו בכל מיני רגעים בחיים - 
מול הקיר בלילה בירושלים. 
מול המיטה של אבא שלי כשעבר ניתוח. 
מול השמיים הפסיכדליים באיזו נסיעה לילית למדבר. 
ובעיקר מול עצמי. 

רוב הסיכויים שלא אדע לקשקש איתכם על הגישה הפרוידיאנית. 

אבל כשחברה שלי יושבת בוכה מולי ומספרת על משבר עם החבר שלה, אני יודע לעשות אחד ועוד אחד. 
אני יודע שמאז שהמניאק הקודם פגע בה, היא לא יכולה לבטוח יותר באף אחד. 
שכבר שנים היא לא מרגישה יפה. 
אני יודע שהיא מאשימה את עצמה. 
ואני יודע שכל מה שהיא צריכה לשמוע זה כמה היא טובה, כמה היא חכמה, כמה היא מוכשרת - כמו שכולנו צריכים לשמוע לפעמים. 

ותשמעו, אני לא אדע לצטט לכם מילה במילה את "אחכה לך כמו נעלייך" של אלתרמן. 

אבל מתישהו, בפקולטה לבדידות, 
גם אני למדתי לחכות כמו נעליים ליד המיטה של האהבה שלי. 
ואני אולי לא יודע בדיוק מה זה אנדורפינים ולא מבין בתהליכים הכימיים שקורים במוח, 
אבל אני פאקינג יודע מה זה להיות מאוהב, 
מה זה לקום בבוקר ליד הבנאדם שבחרת, 
מה זה לעבור איתו יחד את המסע המפחיד של החיים, ולהגיד תודה למי ששלח לך אותו. 

אין לי תואר. 
ואני אף פעם לא מתרשם מאנשים שמדקלמים לי תיאוריות או מצטטים לי פילוסופים. 
אני מתרשם מאנשים שחיים את החיים האלה. 
שרואים. 
שמרגישים. 
שעפים. 
שמבינים מה חשוב באמת. 

לימודים זה חשוב. חשוב מאוד אפילו. 
אבל בין המבחן בסטטיסטיקה לעבודה על תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו - 
אסור לשכוח את החיים עצמם. 

ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על הפסיכומטרי...

וזה נכון שהוצאתי מלא-מלא שקלים 
על טיסות מטורפות, ארוחות וטיולים 
ופגשתי אנשים שאף פעם לא אשכח 
ונסעתי עם חבר לאיזה חודש למזרח 

וקניתי מתנות לפוצץ את המזוודה 
והזמנתי את היין הכי טוב במסעדה 
גם אם רוקנתי את הכיס, לפעמים על סתם שטויות - 
אני לא קורא לזה לבזבז, אני קורא לזה לחיות. 

ולמישהו הזה, שחשב שהוא חכם 
עניתי בחיוך, ובקול ברור ורם: 
"זה נכון שיכולתי לקנות איזו דירה 
ושבטח לא אראה אפילו שקל חזרה 
אבל בסוף היום, גם אם קשה להאמין - 
אני מיליונר בדרך שאתה אף פעם לא תבין."

אתה יכול לבחור כל רגע ורגע 
ואז לעצב, לקשט את הרקע 

אם זה אחד שתרצה לזכור 
אתה יכול ללחוץ על כפתור ולשמור 

אם זה אחד שאתה לא צריך 
כזה לא חשוב 
או עצוב 
או מביך 
מלא טעויות, מפוצץ בדמעות - 
הוא פשוט נמחק אחרי 24 שעות.

תמיד יש משהו לא שלם - 
חשבון ישן לשלם 
מגירה שמחכה להתרוקן 
לב שבור שצריך עוד לתקן 

תמיד יש משהו שמציק - 
דד-ליין שצריך להספיק 
משקל עודף מהחגים 
חיים על-פי המחוגים 

תמיד יש משהו 
שלא מונח במקומו. 

תמיד יש משהו 
שלא נדע את שמו. 

תמיד יש משהו 
שאדם יבקש לרפא בעצמו. 

ואולי יום אחד 
עוד נלמד 
לשים את כל הדאגות בצד 
וברגע מיוחד - 
נמצא לנו קצת שקט בעולם 
ונדע להסתפק גם בשלם הלא מושלם.

הלוואי שהייתי יותר זורם 
המחשבות שלי הפכו לרעש צורם 
אני קורא על זה ספרים, ונפגש עם חברים - 
אולי מישהו ילמד אותי לצחוק על הדברים 

הלוואי שהייתי יודע להקליל 
השאלות שמטרידות אותי עולות עכשיו על טיל 
ופרטים שאנשים ברגע שוכחים - 
אני סוחב לי על הגב, כמעט כל החיים 

הלוואי שהייתי יודע לעצור 
אבל כל מילה נכנסת לי מתחת לעור 
מדליקה אצלי שריפה כמעט מכל גפרור 
אולי אני רגיש מדי, וזה כל הסיפור 

ואולי, רק אולי, 
זה מי שאני, ודי. 

אולי נולדתי להרגיש הכול עד הסוף - 
לפעמים זו יד פתוחה, לפעמים זה עוד אגרוף 

ומישהו חכם אמר לי פעם: 
"תנשום. 
אם אתה לוקח הכול ללב, 
כנראה שיש לך שם הרבה מקום."