Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Please visit us at projectlikkuteitorah.com for more resources and partnership opportunities.

ProjectLikkuteiTorah.com

Based on this weeks parsha blog https://projectlikkuteitorah.com/blog/ki-savo/

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen

Please visit us at projectlikkuteitorah.com for more resources and partnership opportunities.

ProjectLikkuteiTorah.com

Based on this weeks parsha blog https://projectlikkuteitorah.com/blog/ki-savo/

לע"נ פיגא בת בצלאל הכהן בסמן ע"ה

🚀 Project launched by Rabbi Meir and Shaindy Gutnick

❤️ ProjectLikkuteiTorah.com/Partner

THE HOLIDAY of Tisha B’Av, on which we mourn the tragic destruction of both Holy Temples and the resultant Jewish exile that has lasted unto the present day (may G-d in His mercy end it immediately!), is the culmination of the period known as “the Three Weeks,” also focused on the above theme. However, this mourning does not imply despair, for we are ever mindful of the fact that G-d does nothing that is not for the good: even such a national calamity as the destruction of the Holy Temple is merely, at its deepest root, a veil hiding an essential good which is so supreme as to elude our limited mortal perception. Furthermore, with the imminent arrival of the Moshiach (Messiah), we will be able to perceive the underlying good of G-d’s actions. That is why – in addition to the obvious fact that the holiday which once marked the destruction of the Temples and the beginning of exile will then assume a joyous aspect in that the Temples will have been rebuilt and the exile ended – our sages teach that with Moshiach’s arrival, Tisha B’Av will be transformed into a day of indescribable joy: its true nature will then be apparent, and we will celebrate the great good that G-d had bestowed upon us all along.

In keeping with the above, the “Three Weeks” is a time of hope and anticipation, as we look forward expectantly to G-d’s transforming our very suffering itself into joy. This is hastened by our doing what G-d expects of us: study of Torah and performance of mitzvos, especially the mitzvah of tz’dakah, charity, which is considered equivalent to all the mitzvos. By our having compassion on others, may G-d have compassion upon us and rebuild the Holy Temple immediately.

This idea is expressed by the verse (Isaiah 1:27), “Zion will be redeemed with justice, and her returnees with charity.” As this week’s Torah portion, D’varim, is always read on the Shabbos before Tisha B’Av, it is fitting to reflect on the above verse and explore some of its inner significance.

The verse (Deuteronomy 6:6), “and these words [i.e., the Torah], which I command you this day [shall be upon your heart],” means that a person should consider the words of Torah ever fresh and relevant to him or her, as though he or she received the Torah anew each and every day – as our sages teach (Sifri on the above verse, 33; quoted by the classic commentator Rashi in his explanation of Deuteronomy 26:16), “Every day, they should be new in your eyes.” To understand how a person can surpass mere platitude and achieve this feeling genuinely, we need to realize why it was necessary for the soul to descend into this physical world: after all, was not the soul, which originated in the loftiest heights (even higher than angels) perfectly well off as it was? What does it gain by being born into a body, even if it does live a life of Torah and mitzvos?

The answer is hinted at in the wording of the prayer Elokai Neshama, which we recite upon awakening every morning. It reads as follows: “My G-d, the soul that You have placed into me is pure. You created it; You formed it; You breathed it into me; and You preserve it within me .… As long as the soul is within me, I give thanks before you, O G-d …. Blessed are You, G-d, Who restores souls to dead bodies.”

The reference to the soul as “pure” alludes to its origin in the supernal purity (“tahiru ila’ah,” see Zohar I, 15a) of heaven. The expression, “You created it” is a reference to G-d having brought the soul as we now know it into being out of nothingness. This is the first of many spiritual steps allowing for the possibility of actual investiture of the soul within a physical body: “You breathed it into me.” But even this last is not all there is to it; the soul’s character remains spiritual and its natural tendency is to leave the body and return to G-d. Accordingly, it is necessary for G-d to exert some “supervision” over the soul, watching over it and preserving it in its bodily form. This is what is meant by “You preserve it within me.”

The above corresponds to G-d’s relation to the world as immanent within creation, responsible for the individual nature and details of every thing; and also as transcendent, exerting influence from above, as it were, without investing Himself within the specifics of the universe.

The prayer goes on to express thanks to G-d, and concludes with the traditional form of blessing, “Blessed are You, etc.”

In Talmudic times, this prayer was the very first thing uttered upon awakening from sleep (see B’rachos 60b); it was thus the beginning and foundation of our worship for the entire day.

In the Elokai Neshama prayer, the expression, “I give thanks to You” is modeh ani l’fanecha. The Hebrew language does not have a word that is precisely equivalent to the English “thanks”; the concept of “thanks” is expressed by the word hoda’ah (of which modeh is a form), which literally denotes “concession” or “admission.” That is, one who has received something “concedes” his or her indebtedness to the benefactor. Yet the word hoda’ah carries (as do its English equivalents) an implication of prior dispute; one side is now conceding to the other, as in, e.g., the Talmudic expression, “the Sages concede (modim) to Rabbi Meir.” This being the case, and in light of the fact that the Hebrew language is the “Holy Tongue,” whose every nuance is meaningful, we must ask how the expression hoda’ah is appropriate as applied to G-d. What possible “difference of opinion,” as it were, could exist between G-d and us insignificant mortals, that we should “concede” to Him upon awakening from sleep?

The answer, however, is not really that difficult, for indeed, one may identify two conflicting perspectives on the universe. It appears to us (albeit due to our own inadequate perception) that our earthly existence is “reality” and anything we cannot see or touch is only “ideal,” “imagination,” or some such term. Thus, even with the best of intentions, we speak of having been created by G-d yesh me’ayin, “something out of nothing” – as though we are the “something” and G-d is the “nothing.” But, of course, that is a fundamental mistake. G-d’s perspective is exactly the opposite: it is He Who is the true existence, the true “Something,” and we who are but “nothing” before Him. Thus, the very foundation of our worship is to “concede” this point to G-d: as soon as we regain consciousness in the morning, we must adopt G-d’s perspective, the true perspective, on reality.

Each and every Jew has it within him or her to achieve this “concession” to G-d, this recognition of His truth. However, this is not to say that everyone has fully internalized this idea; unfortunately, that may not be so at all. Hoda’ah does not imply that one has thoroughly embraced and internalized the proposition in question, has become suffused with a realization of its certainty. Hoda’ah simply means that one admits and recognizes that this must be so, but one can still be quite remote from a true internalization of the idea. In this respect, hoda’ah corresponds to the “transcendence” discussed earlier: the idea is not really one’s own, it does not pervad...

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

ביאור על הנ"ל ואלה המשפטים (עו, ב)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

משפטים

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

וכל העם רואים את הקולות (עג, ג)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה (עב, ד)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

Concepts

1. Galus (Mitzrayim)= the obsession with the material world.
2. Geulah= reorienting our focus towards Elokus, through Tefillah, Torah, and ultimately, Mitzvos.

Biur al Hanal Part 1

Summary

• “V’Hashem holech lifneyhem yomam”. 
• The ideas of Galus Metzrayim, Yetzias Mitzrayim and Krias Yam Suf in Seder Hishtalshelus:
• Malchus (nukva, susim nikeivos) of Atzilus is invested in BIY”A in order to sustain it. BIY”A, being a realm of reality that is defined, measured, and the first stage of existence which appears separate from Hashem is called Mitzrayim. 
• Malchus ascends to Atzilus (isarusah delesata) to in order to elicit renewed energy for the lower worlds (isarusah d’lieilah). This is Yetzias Mitrayim, as Atzilus is bli gvul. (These two aspects are also found in our avoda of Tefillah.)
• However, the ISDL”S of Malchus can only reach the level of Chochma of Atzilut; it cannot reach Kesser, which is truly infinite. The revelation of Kesser can only come from Hashem Himself; we cannot cause it from our Avodah. 
• This is Krias Yam Suf, Gilui HaKesser, in light of which all levels are equally distant (hafach yam kayabasha) and which is totally beyond our abilities (mah titzak eilai.. v’atem tachgarishun)

Concepts

1. Galus and Geulah in the realm of the Sefiros.
2. Kesser is totally beyond SH”S, even Chochma, and its revelation can only be self-initiated by Hashem.

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

1. Torah and Mitzvos reach higher than Ahavah and Yiraah, but still require it.
2. When drawing from the highest levels, we need to ensure that Elokus flows in the fight direction. 

• “Lisusasi b’richvei Paro dimisich rayasi”.
• “Sus”= Horses= Letters, which are both controlled by the person(s Sechel) but which can transport the neshama to a farther place than it can reach on its own, beyond Sechel. This is through Davening. Ideally, one also needs to be misbonen, at the very leastm in the words themselves. And even all this is not the highest level.
• There are two kinds of letters: “Female” Letters: those of Tefillah, which function bottom-up, the ascent of Tefillah. “Male” Letters: those which function top-down, draw Elokus into this world. These are the letters of Torah. Through Torah, we bring Hashem Himself into this world. 
• Just as there are letters in Keduash, there are also letters in Kelipah. These are the letters of Devarim Biteilim and Lashon Harah, which drag down our nefesh to a degree it couldn’t have descended to on its own and draw down even deeper layers of Kelipah on the neshama (osios zcharim). 

1. The Power of Letters/Speech. 
2. Two kinds of letters: Tefliah and Torah.
3. Letters of Kedusha, Letters of Kelipah. 

Support the show (https://www.paypal.com/donate?hosted_button_id=SVCNKGSMCEANE)

ProjectLikkuteiTorah.com

Visit us at www.ProjectLikkuteiTorah.com for more resources and sponsorship opportunities.

ProjectLikkuteiTorah.com

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen. 

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen 

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen 

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

This episode is partially dedicated L'ilui Nishmas Feige bas Betzalel HaKohen.

sichos.net

ד. אך כל זה הוא כשאוכל כדי שביעה, שאז ע"י הלחם יחיה חיי נפשו, והחיות הכלולה בנפשו תתעלה ויומשך ויתכלה בא אוא"ס. אך כשאוכל פחות מכדי שביעה אין בה אלא מיעוט קדושה. ועל זה הוא הברכה ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, שלום הוא בחי' שלמעלה מהשתלשלות שבכוחו לחבר ב' הפכים. וזהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ע"י התורה, ולכן חכמים התקינו לברך גם על פחות מכדי שביעה.

וזהו "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", שיהי' שמי נקרא עליהם ע"י עסק תורתם ועבודתם, ואזי אני אברכם, אני אותיות אין, כי החכמה מאין תימצא, מבחי' שלמעלה מהשתלשלות.

ביאור ע"פ כה תברכו (כז, א)

השם של כל נברא הוא הצירוף המחי' אותו, וזה שאדם הראשון קרא שמות לחיות (אף שכבר הי' להם שם, הצירוף המחיר אותם) הוא שהמשיך את השם בגילוי בהם, ועי"ז פעל בהם הביטול. אך לאחר החטא נעשה בהם ירידה, והאדם צריך להעלותם ע"י שהאדם אוכל המאכלים ומברך עליהם ונכללים באדם, ואח"כ מתפלל ואומר ואהבת בכח האכילה. וזהו העלאת מ"ן. וזהו יברכך, שיהי' המשכת אתעדל"ע כדי שיהי' אח"כ האתעדל"ת בברכה. יאר ה' פניו אליך, הוא המשכת מ"ד שאחרי העלאת מ"ן, שמברר את המ"ן. ובעבודת האדם מ"ן הוא התשוקה והצימאון לעלות למעלה בתפילה, ומ"ד הוא המשכת הגילוי ע"י תורה ומצות. וזהו ענין ברכת המזון, וברכת את, את קאי על בחי' המלכות, מדאורייתא הם שלש ברכות שהו"ע המשכת ג' מוחין במדות, אך מדרבנן ישנם ד' ברכות, שזהו שהדעת מתחלק לחו"ג, ועיקר בחי' הגבורות הוא במלכות.

ב. ואחר שנתחברו המ"ד והמ"ן יגביהם לבחי' מקור הגבוה משניהם. והנה, על זה אמרו רז"ל וכי איך לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורה כו' ושבעת כו' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. והענין, שבחי' ח"ס הוא קו המדה המודד ונותן קצבה לכל המשכות האורות. והנה, ע"פ החשבון דבחי' חכמה, ההמשכה שע"י הברכה הוא דוקא כשהעלאת מ"ן הוא כדי שביעה בגשמיות, שזה מורה שבחלקי הטוב הגנוז בהמאכל יש בו כשיעור הראוי לעורר את ההמשכה. אך שורש כנס"י הוא בחי' ישא ה' פניו אליך, כתר שבכתר, ולכן ה"ז למעלה מחכמה, ולכן נמשכת ההמשכה גם עד כזית ועד כביצה, אך מ"מ ישנו שיעור כי גם ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות באה ע"י קו המדה.

sichos.net

This Daf of learning is dedicated by Moshe Glikin לזכות התגלות משיח נאו. To dedicate a day of learning, please visit https://donorbox.org/project-likkutei-torah

קודש ישראל לה' (עט, א)

קודש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו, משמע דישראל הם תבואת ה'. הנה נאמר תדשא הארץ דשא, וכמו שהארץ הגשמית מצמחת תמיד כך גם בארץ העליונה ישנו כח המחדש מיש לאין, ועי"ז מתהוים מלאכים בכל יום שיאמרו שירה ויתבטלו במקורם. ולכן אומרים בכל ערב שבת הבו לה' בני אלים, בני אלוקים הם המלאכים שנתהוו בששת ימי בראשית, אך בני אלים הם המלאכים שמתהוים בכל יום מבחי' ה' אחרונה, כי בני אלים הם מלאכים דעשי', שעל ידם נמשך השפעה לעוה"ז וכשהאדם אוכל ומתפלל בכח האכילה ההיא מנקודת לבבו הוא מעלה גם את המלאך השופע בו. והנה, המלאכים הם בבחי' אלם שהדיבור הוא בם בהעלם, והעלי' שלהם הוא דוקא ע"י נש"י שהם מפנימיות חכמה עילאה, וזהו הבו לה' בני אלים היינו הזמינו עצמכם להיכלל במקור שם הוי' ב"ה, שבששת ימי החול הוא בחי' ששת ימים תעבוד, והעבודה היא התהוות מאין ליש, ובשבת הוא חזרת העולם למקורו בעצמות א"ס. ולכן אומרים למלאכים שהם משם אלוקים הבו להוי', הזמינו עצמכם לעלות לשם הוי'.

ב. ולבאר הטיב ענין עלי' זו ע"י תורה ותפילה, צריך להקדים הא דאסור לאכול קודם התפילה, דבלילה מסתלק אור הנשמה, ובבוקר הנשמה היא רק באפו דאין לה גילוי בגוף מחמת חומר ישות הגוף, וע"י התפילה מבטל רצונו לרצון העליון, ועי"ז מאיר אור נשמתו בלבו. וע"י הקדמת ההתבוננות בברכות השחר, שכל עניניו הם מה', עי"ז יכול לבוא לזה בק"ש באמרו תחילה ברוך אתה ה', שיהי' הוי' נמשך בבחי' אתה לנוכח. דלא כפרעה שאמר לא ידעתי את הוי', שחשב שעזב ה' את הארץ, לא כן בנ"י שאנו חלק הוי' עמו, שהוי' הוא כוחנו וחיותנו ללא שום ממוצע. וזהו קרוב הוי' לכל קוראיו, שאנו קוראין אותו שלא יהי' בבחי' רם אלא שיתגלה בבחי' אלוקינו כמו שהוא באמת.

sichos.net

עד יריכה עד פרכה, שרגם התחתון והפרחים העליונים כולם כאחד הם בחי' מנורת זהב טהור, והוא ע"י בחי' סור מרע. והנה, אל יאמר האדם שנמנע אצלו להיפרד מהרע, שהרי על זה אנו אומרים בתפילה "אמת ממצרים גאלתנו", והגאולה הי' ע"י "כל בכוריהם הרגת" בכור הוא בחי' חכמה, שהשכל של מצרים, שכל אחד רוצה להעמיד רצונו ע"י שכלו, הרגת, ונעשה בחי' "ובכורך ישראל" - ההתבוננות בגדולת ה'.

אך העיקר הוא שיהי' אחדות גמור שלא יביט ברעת חבירו, והוא ע"י שידע שלמעלה ישנה מנורה מקשה, ויתכן שהטוב שלו ירד אליו מאדם אחר, והרע שבו ירד לאדם אחר, וכשכל אחד יחזיק את עצמו לירך ואת חבירו פרח אזי יכול אהרן להדליק אש בכח הז' מדות.

אם את כל דגי (לג, ב)

לכאורה הם לא ביקשו דגים אלא בשר, ומהו "אם את כל דגי הים"? הנה משה הוא בחי' ביטול ונחנו מ"ה ולכן אמר "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי בקרבו" וא"כ איך אפשר לתת להם בשר, והרי אז הם יפלו ממדרגת משה, ואפי' "אם את כל דגי הים", שבתחילה יבואו לבחי' דגים עלמא דאתכסיא, הנה גם בחי' זו היא ירידה לכבי בחי' משה. אך הקב"ה הגיז שליו שלמעלה מבחי' בשר, וגם היו שמינים מאוד, שבשר הוא בחי' גבורא, ושומן בחי' חסד.

ראיתי והנה מנורת זהב (לג, ב)

א. ז' נרות הם השבעה רועים, ו"מנורת זהב כולה" הוא בחי' כנס"י "כולה יפך רעיתי". דהנה ענין המנורה הוא מקשה, שע"י שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה, כך כל ישראל הם מעורבים ע"ד שהראש מקבל חיות גם מהגוף.

ב. והנה, הנשמה היא נר, הכלי שבו השמן והפתילה שהם המצוות, והאור הוא בחי' התורה. והנה, בבחי' הרצון ישנו התלבשות התענוג, ולכן עשיית המצוה תצריך להיות בשמחה, כי השמחה היא התגלות התענוג. וזהו "תחת אשר לא עבדת גו' מרוב כל" שאין הכוונה ב"מרוב כל" יותר מתענוגי עוה"ז שזהו פשיטה, שהרי כל תענוגי עוה"ז נפלו בשבירת הכלים מהתענוג העליון, ואין ערוך להם לבחי' זיו השכינה המתגלה בריבוי המדרגות שבגן עדן.

sichos.net

ג. "ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר", היינו עם היות האמת שאתה נעלה מאוד מבחי' בשר, אעפ"כ "היד ה' תקצר" בתמיה. היינו שיוכל להמשיך ולישפל אף מאין דחכמה בגבורות והיש של הבשר, שגם בבחי' היש של הבשר יתגלה הביטול דחכמה. וזהו בחי' השליו שהיו עופות שמנים מאד, ששמן שהוא בחי' חכמה נמשך ונתפשט בבשר. שבשר השליו הוא בחי' גבורות והשמן שבה הוא בחי' חכמה בחינת מ"ה ואין. והיינו שנמשך הביטול גם בבחי' היש דבשר. וכמו העלאת נרות המנורה שהשמן נבלע ונמשך בפתילה ועי"ז דולקת הפתילה באור. שהוא ג"כ התכללות חו"ג חסד דחכמה הוא השמן ואור דפתילה הוא בחינת הגבורות והתלהבות.

ד. וזהו ענין "שלך גדול משלהם", דקרבנות הנשיאים נק' אכילת מזבח שההעלאה נמשך מבירור הבשר שהגבורות הוא עדיין בחי' יש מי שאוהב, אבל אהרן בהדלקת המנורה המשיך במל' שהיא המנורה גם מבחי' אבא, שהפתילה היא בבחי' רצוא והתלהבות. אך הנה העלאה זו הוא ע"י השמן שהוא בחי' ח"ע, דהיינו שנמשך ג"כ בחי' ביטול דח"ע בההתלהבות (והנה ענין זה קרוב ג"כ למשנ"ת לעיל בדיבור הראשון שע"פ בהעלותך כו' שענין ההפרש בין אה"ר שמשפיע אהרן לבחי' אה"ע. שבחי' אה"ר היא הנמשך מבחי' ראיה והיינו כי ראיה היא בחי' חכמה. ומזה נמשך האה"ר שהגבורות ורשפי אש אינן בשביל לרוות נפשו הצמאה לבד שזהו בחי' יש מי שאוהב רק האהבה הוא להיות נגלה כבוד ה' שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה.)

ה. מבאר בתוספת ביאור את השייכות דהשומן שבשליו לבחי' חכמה. ועפי"ז מבאר את האגדה דרבב"ח.

וזה מעשה המנורה (לב, ד)

מנורה היא בחי' כנס"י, זרובבל המעורב טוב ורע, "וזנ מעשה המנורה" היינו אדם שרוצה לצאת מהרע ולהיות מנורה הנה זהו ע"י הכאה בקורנס בככר זהב שעי"ז מתבטל מציורו הראשון, וזהו "בטל רצונך מפני רצונו". ועי"ז יבוא לבחי' זהב, בחי' יראה.

sichos.net

ביאור על הנ"ל (לא, א)

קדש הוא חכמה דאצי', ושמן המושח את החכמה הוא בחי' מו"ס מקור ושורש החכמה. והנה הבירור נעשה ע"י כתיש הזיתים, ובעבודה הו"ע השפלות, שמתמרמר על ריחוקו מה' ועי"ז נמשך בחי' שמן. ומזהנמשך העלאת הנרות הימנו גילוי אהבה רבה דאהרן.

והנה ענין הדלקת הנרות הוא להמשיך בחי' כתר שבמלכות, שיהי' לו רצון למלוכה, וזה נמשך ע"י אה"ר של נש"י, וזהו אל מול פני המנורה. והנה המנורה הי' בדרום שאי אפשר להגיע לבחי' אה"ר דאהרן קודם האהבה דאברהם, בחי' אהבת עולם, הלוך לנסוע הנגבה. והנה ההעלאה דאהרן הוא למעלה מבחי' ששם עלו שבטים, דעליית השבטים מצד עצמם הוא במל' דאצי', ואהרן מילה א. בחי' המלכות ע"י שממשיך בה בחי' חכמה.

וזהו שבקרבנות הנשיאים הי' העלאה ע"י י"ב קרבנות, שזהו ענין עליית השבטים שבבריאה לבחי' שרשם באצי', בחי' י"ב גבולי אלכסון. אך ההעלאה דהמנורה הי' המשכת בחי' חכמה שאוא"ס, ז' תחתונות דעתיק, מלובש בחכמה. (וזהו ההפרש בין קרי"ס שהים נבקע לי"ב גזרים, לבריכת הנהר לעתיד לבוא, והכהו לשבעה נחלים.

בהעלותך את הנרות (לא, ג)

צריך להבין תמיהת משה "הצאן ובקר ישחט להם", הלא יש בעולם ריבוא רבבות אנשים ואוכלים בשר ונמצא להם. והענין דהנה אמרו חז"ל ע"ה אסור לאכול בשר מפני שאינו יכול להעלות את הבשר, היינו שהאדם מעלה את הבשר, אך מצד שני האוכל מעלה את האדם ("אין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן"), דהאוכל הוא למטה מן האדם אך גם למעלה מן האדם, דשורש המאכל הוא מעולם התהו.

ב. והנה הבשר הוא מבחי' גבורות, ולכן גם אחר הבירור וההעלאה הוא נכלל בגבורות דקדושה, והיינו שעי"ז נמשך התלהבות ורשפי אש, לפי ששרש כל הבהמות וחיות הוא מאריה ושור שבמרכבה והם בבחי' גבורות. לכן ע"ה אסור לאכול בשר מפני שמהגבורת יש יותר יניקת החיצונים. וכיון שאינו יכול להעלות את הבשר הבשר מורידו ומשפילו, ורק תלמיד חכם שמקבל מבחי' חכמה, שבחכמה איתברירו, יכול לברר את הבשר. אך משה אמר "מאין לי בשר" השהי' נעלמה מהאוד מבחי' גבודת דהבשר אף כמו שהם לאחר הבירור, שההתלהבות ורשפי אש עדיים הוא בחי' יש מי שאוהב, אך משה הוא בחי' "ונחנו מה" תכלית הביטול.

sichos.net

ג. אך כל זה הוא בחי' אהבת אברהם, שהוא בחי' אהבת עולם בחי' העלאה ממטה למעלה. משא"כ אהרן הוא בחי' שושבינא דמטרנותא מלמעלה למטה, דהיינו שכל חפצו ותשוקתו להיות נגלה כבוד הוי' לעיני בשר, שיהי' גילוי אלוקות למטה כמו למעלה. ואהבה זו באה ג"כ ע"י התבוננות הנ"ל, שכשאר ירגיש מרירות מזה על החושך המסתיר אלוקותו ית' שנרגש רק בחי' מקום וזמן שהם רחוקים מאור פני ה', הנה ע"י האתעדל"ת דמרירות וצעקה זו גורם אתעדל"ע שיערה עליו רוח ממרום, להיות "עין בעין", שלמטה יהי' כמו למעלה, וזהו אהרן אותיות נראה. וזהו "אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם", שיראו שהענן והחושך המסתיר הם "עננך", שממך הכל וא"כ אין שום הסתר לפניו.

ד. ובזה יובן מה שתיקנו בשמונה עשרה "סלח לנו", שלאחר ק"ש מתמרר ומרגיש שהוא רחוק מאור ה', ויבין שישנו חטא ופשע שעי"ז הוא ההסתר. אך לא די במרירות בשעת התפילה שהיא עת מוחין דגדלות, אלא צריך להיות "כל היום איה אלוקיך", ולכן תיקנו זמן קבוע למרירות זו בתיקון חצות, ועי"ז הנה "היתה לי דמעתי לחם", שהמרירות גורם להמשכת גילוי אלוקות ע"י התורה.

ה. והנה ענין זה שע"י המרירות נמשך בחי' אהבה רבה דאהרן, הוא הקדמה לבאר ענים הדלק הנרות בשמן. שכותתים את הזיתים, וגם הזיתים הם מרים, שהוא ענין השפלות שבא ע"י שמרגיש את הריחוק, ועי"ז נעשה בחי' אהבה רבה לה'.

ו. והנה, בחי' שמן זה הוא שמן משחת קדש, קדש עילאה בלא ו', ולכן נמשך רק על הזקן, "זקן אהרן" שהו"ע הלכות התורה. והנה המשך הפסוק הוא "שיורד על פי מידותיו", שיתגלה בחי' מדותיו של הקב"ה ואהבתו מלעלה למטה. אך גם בבחי' זו לא יחפוץ במידותיו של הקב"ה לבד בבחי' חיצוניות, אלא יבקש את בחי' פנימיות רצונו ית'. וזהו "אל מול פני המנורה", "פני המנרה" הוא הרצון דכנסת ישראל, אך "אל מול פני המנורה" היינו פנימיות רצון העליון המאירים בבחי' זו, כמים הפנים לפנים. ואהרן כה"ג הי' מעלה הנרות הנשמות ישראל שיהי' לבם מיכוון לא"ס ב"ה ממש שהוא בחי' "אל מול פני המנורה".

sichos.net

ג. והנה, ע"י הרעש נמשך אתעדל"ע מלמעלה, כמים הפנים לפנים כן לב האדם שעל הכסא לאדם התחתון. וענין אתעדל"ע זו יובן מב' האשות דקרבנות, שענינם העלאה והמשכה.

והנה, הקרבת קרבנות נק' בשם אכילה, אך הקטורת הוא בח'י מקיף שהקריבו במשבח החיצון רק בהוראת שעה עבור חינוך המזבח, דענין החינוך הוא שמפני שכל התחלות קשות, לכן בתחילת חינוך הילד נותנים לו מתנות. וזה הי' ענים הקרבת הקטורת במזבח החיצון, המשכת בחי' המקיפים כדי שעי"ז יוכל להיות אח"כ סדר הקרבנות תמידין כסדרן.

אך כדי שיוכל להיות המשכת המקיף הי' צריך להיות תחילה משיחת המזבח בשמן המשחה, דשמן הוא משקה, אך בו הי' מעורב בשמים, בחי' ריח, שזה הי' תערובת פנימי ומקיף. ולכן בקרבנות שהם אכיחת מזבח נאמר "אחרי המשח", ובקטורת ובהבאת הקערות שהם בבחי' מקיף נאמר "ביום המשח".

מעט ביאור ע"פ זאת חנוכת המזבח (כט, ג)

מבואר באגה״ק ד״ה למה נסמכה פ׳ מרים, שע״י הקרבנות נמשך מ״ד מז״א דאצי׳, שזהו המשכה פנימית, בחי׳ אכילת המזבח, והקטורת הוא העלאת מ״ן לבחי׳ המקיף, ושמן המשחה הו״ע תערובת מקיף ופנימי ע״י כי גאה גאה שמקיפים ופנימיים שוים לפניו. ועל הקטורת ושמם המשחה נאמר ביום המשח אותו, ועל אכילת המזבח שממשיך מ״ד מבחי ז״א נאמר אחרי המשח אותו.

פרשת בהעלותך

בהעלותך את הנרות

בהעלותך את הנרות אל פני המנורה יאירו שבעת הנרות. הנה הנשמה קרויה נר, וישנם ז' בחי' בעבודת ה', יש עובד מאהבה ויש עובד מיראה כו'.

ב. והנה, אהרן הוא משבעה רועים והוא המדליק את הנרות, היינו שממשיך אהבה רבה לאלוקות. ויובן בהקדים יתרון מעלת אהבת אהרן על אהבת אברהם אבינו. דהנה, באברהם כתיב "הלוך ונסוע הנגבה", שהוא האהבה בדביקה חשיקה וצימאון. ועד"ז תיקנו פסוקי דזמרה כדי שאח"כ יבוא ל"ואהבת", דאהבה הוא לשון אבה שפירושו רצון, דכל המדות תלויים ברצון, וע"י ההתבוננות בה' אחד, היינו שכל הנבראים הם בבחי' ו' קצות שהם כלולים באחדותו כי כולא קמיה כלא חשיב, יהי' לו רק רצון אחד לה' "כלה שארי גו'".

ג. הכח להמשיך מלמעלה מהשתלשלות הוא בחי' השלום, בחי' התורה, בחי' דעת, ד"ע מקשר חו"ב, אין ויש, ודעת הנמשך במדות מקשר בחי' זו"ן שבכללות הו"ע אצי' ובי"ע, אין ויש. וכל זה הוא מפני ששרש הדעת הוא למעלה מהחכמה (וזהו "ואני אברכם" אני לשון איון דכתר). וזהו שהברכה לפני האכילה אין לה שיעור, כי היא בחי' אתעדל"ע שאינה תלוי' בעבודת האדם, משא"כ הברכה שלאחריה היא אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת, ולכן צריכה שיעור.

זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו (כח, ב)

"ביום המשח אותו" משמעו שקרבנות הנשיאים והמשיחה ענינם אחד, אך "אחרי המשח אותו" משמעו שהם ב' ענינים. ויובן בהדים ענין הקרבנות, ותפילה הוא בדומה לקרבנות, שענינם הקרבת נפש הבהמית, ע"י ההתבוננות בתפילה (ומאריך בזה), דהנה דרשו חז"ל "מאד זה מלאך המות", שאין הכוונה לנה"ב כפי שהוא בתקפו אלא על בירור, שאז נעשה יתרון האור מתוך החושך, ועד"ז נעשה תגבורת באהבת ה' כמעלת הזהב על הכסף, שמגיע מבחי' אהבה כמים לבחי' אהבה כאש.

ב. והנה, הכח שיש בנפש הבהמית להתפעל ולהתלהב בתשוקה ואהבת ה' הוא מפני ששורש נה"ב הוא מהאופנים וחיות הקודש שבמרכבה [היינו מפני אדם שבחיות המרכבה, משא"כ הבהמות שרשם מסחי' פני שור עצמו], שבאופנים אומרים קדוש ג' פעמים, דקדש הוא עצמיות קדושת אוא"ס, אך קדוש בו' הוא המשכת הארה כדי להוות העולמות, אך גם ההארה הוא קדוש ומובדל ולכן אומרים קדוש פעם ב' וג', הארה והארה דהארה, מבחי' קדוש. וכשהאופנים שומעים את השרפים אומרים קדוש הם מרעישים מחמת ששומעים דבר גדול שלמעלה מהשגתן, שנשאר בבחי' מקיף ורק רשימו ממהשגה בא בפנימיות ומזה הוא הרעש, ומשם הוא שורש נפה"ב ולכן יש לנה"ב הכח שתתפעל בבחי' רעש בחילא יתיר.

ד. אך כל זה הוא כשאוכל כדי שביעה, שאז ע"י הלחם יחיה חיי נפשו, והחיות הכלולה בנפשו תתעלה ויומשך ויתכלה בא אוא"ס. אך כשאוכל פחות מכדי שביעה אין בה אלא מיעוט קדושה. ועל זה הוא הברכה ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, שלום הוא בחי' שלמעלה מהשתלשלות שבכוחו לחבר ב' הפכים. וזהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ע"י התורה, ולכן חכמים התקינו לברך גם על פחות מכדי שביעה.

וזהו "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", שיהי' שמי נקרא עליהם ע"י עסק תורתם ועבודתם, ואזי אני אברכם, אני אותיות אין, כי החכמה מאין תימצא, מבחי' שלמעלה מהשתלשלות.

ביאור ע"פ כה תברכו (כז, א)

השם של כל נברא הוא הצירוף המחי' אותו, וזה שאדם הראשון קרא שמות לחיות (אף שכבר הי' להם שם, הצירוף המחיר אותם) הוא שהמשיך את השם בגילוי בהם, ועי"ז פעל בהם הביטול. אך לאחר החטא נעשה בהם ירידה, והאדם צריך להעלותם ע"י שהאדם אוכל המאכלים ומברך עליהם ונכללים באדם, ואח"כ מתפלל ואומר ואהבת בכח האכילה. וזהו העלאת מ"ן. וזהו יברכך, שיהי' המשכת אתעדל"ע כדי שיהי' אח"כ האתעדל"ת בברכה. יאר ה' פניו אליך, הוא המשכת מ"ד שאחרי העלאת מ"ן, שמברר את המ"ן. ובעבודת האדם מ"ן הוא התשוקה והצימאון לעלות למעלה בתפילה, ומ"ד הוא המשכת הגילוי ע"י תורה ומצות. וזהו ענין ברכת המזון, וברכת את, את קאי על בחי' המלכות, מדאורייתא הם שלש ברכות שהו"ע המשכת ג' מוחין במדות, אך מדרבנן ישנם ד' ברכות, שזהו שהדעת מתחלק לחו"ג, ועיקר בחי' הגבורות הוא במלכות.

ב. ואחר שנתחברו המ"ד והמ"ן יגביהם לבחי' מקור הגבוה משניהם. והנה, על זה אמרו רז"ל וכי איך לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורה כו' ושבעת כו' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. והענין, שבחי' ח"ס הוא קו המדה המודד ונותן קצבה לכל המשכות האורות. והנה, ע"פ החשבון דבחי' חכמה, ההמשכה שע"י הברכה הוא דוקא כשהעלאת מ"ן הוא כדי שביעה בגשמיות, שזה מורה שבחלקי הטוב הגנוז בהמאכל יש בו כשיעור הראוי לעורר את ההמשכה. אך שורש כנס"י הוא בחי' ישא ה' פניו אליך, כתר שבכתר, ולכן ה"ז למעלה מחכמה, ולכן נמשכת ההמשכה גם עד כזית ועד כביצה, אך מ"מ ישנו שיעור כי גם ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות באה ע"י קו המדה.

sichos.net

כה תברכו (כו, א)

הנה ארז"ל "וכי איך לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקים על עצמם עד כזית". וגם צריך להבין סדר וקישור הברכות דברכת כהנים. ויובן בהקדים ענין האכילה, והענין דהנה כתיב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך", "את" הם האותיות מא' עד ת', והם האותיות שבעשרה מאמרות, שע"י חילופים ותמורות וכו' הם מהוים את כל הנבראים, והאדם מעלה את האותיות לשרשם ע"י שמברך היינו שממשיך בהם את שורשם.

ב. והמשכה זו הוא ע"י המלחמה עם נפשו הבהמית, "נהמא אפום חרבא ליכול", והיינו ע"י התפילה, "שעת צלותא שעת קרבא", והמלחמה הוא שיהי' "ואהבת" לשון רצון "את ה' אלוקיך", ששם הוי' יאיר בגילוי למטה כמו למעלה ללא הסתר נפש הבהמית שבאדם. ועי"ז עולה האדם בסולם התפילה, ועי"ז עולים עימו גם מלאכי אלוקים, שכלום כלולים באדם.

ג. וזהו "יברכך" שיהי' לאדם ריבוי העלאות ניצוצות ע"י העלאת נה"ב והאכילה וצרכי האדם. והנה, מפני שברכה זו היא ע"י אתעדל"ת לכן נאמר וישמרך, שצריכה שימור שהאדם לא יבוא להחזיק טובה לעצמו מזה, ושלא יעבוד באיזה פניה. והנה, ע"י אתעדל"ת נמשך מלמעלה "יאר ה' פניו אליך", והוא בחי' "ונתתי מטר ארצכם", שבחי' "מטר" הו"ע התורה. ובחי' זו היא בחי' ראיה שבא ע"י שמע ישראל בחי' שמיעה. ועי"ז בא לבחי' "ואספת דגנך", השראת אוא"ס למטה, המשכת גילוי אלוקות בחיות שבמאכלים.

sichos.net

ה. בני גרשון הם בחי' אור מקיף, ובני קהת הם בחי' הנקודה התיכונה שבתוך העיגול, שהיא גבוהה יותר מהעיגול.וזהו בבני קהת ובני גרשון נאמר נשא את ראש, כי הם בחי' מהלכים, משא"כ בבני מררי לא נאמר נשיאת ראש כי הם בחי' עומדים.

כתיב ה' יחתו מריביו גו' (כה, ב)

שם הוי' הוא בחי' רחמים, והגם ששם הוי' הוא בז"א ובז"א ישנו גם גבורה, הנה הגבורה הוא כלול בחסדים, שכדי שיהיה השפעה צריך להיות חמימות שבא מהגבורות. וענין מריביו הוא בחי' גבורה בפני עצמו שאינו כלול בחסד, וכדי להפך את בחי' הגבורה הוא על ידי המשכת בחי' רב חסד, חסד דא"א ונמשך בחסד דאצי'. וזהו שהמדינה על של הוי' זה הוא גרשיים, שבן ישנם ב' טעמים, שמורה שההמשכה היא ממקום עליון מאד.

ב. עליו בשמים ירעם, הוא ענין המשכת חסד דא"א עצמו שלא על ידי התלבשות בז"א.

ויתן עז למלכו, שהגבורה תומשך רק במלכות דאצי' כדי לעורר את האהבה בבחי' חמימות ולא יומשך ממנה לחיצונים.

sichos.net

ה'. בני גרשון נשאו את היריעות, שהם מתכלת כו' נגד ששה מדות, והיריעות הם בבחי' מקיף כי אף שהמדות נולדים מן השכל מ"מ שרשם הוא ברצון, בחי' מקיף. וחיבור ז"א לשרשן במדות בכתר הוא על ידי יד הגדולה, בחי' אהרן. ובני קהת נשאו את הכלים, והם בחי' גבוהה יותר, בחי' יד רמה.

ו. בבני קהת נאמר נשיאת ראש, ובני גרשון נשא גם הם. דהנה, בני קהת הימנו ראשונים שהם נושאי הארון, יקרה היא מפנינים. יקר מכל דבר יקר. דהנה המצות הם עד"מ אבנים יקרות, שהם יקרים משום החידוש שבהם שהם מאירים, וזהו ענין המצות שהם בדברים גשמיים שרשם הוא. בבחי' כתר. אך המצות הם בבחי' מקיף, משא"כ התורה, משא בני קהת, הוא בחי' פנימיות הכתר ובא הפנימיות.

וידבר ה' כו' נשא את ראש כו' (כג, ד)

מבשרי אחזה אלוקה, כמו שבנפש ישנם ה' בחינות, אור פנימי שבא בכל האיברים לפי מזגם, ובכללות מתחלק לג', ראש גוף ורגל, כל למעלה ישנו אור הממלא כל עלמין, שמתחלק הכללות לג' עולמות בי"ע. ובעבודה, הנה כשעובד באור פנימי אזי האור מתמעט לאחר התפילה.

ב. והבחי' הב' הוא אור מקיף, שהו"ע הרצון שפועל בכל האיברים בשוה, עד"ז למעלה ישנו אור מקיף. ובעבודה הו"ע העבודה ברעותא דליבא.

ג. וענין המשכן הוא חיבור סובב, בני גרשון שנשאו את היריעות, וממלא, בני קהת שנשאו את הכלים. והמשכה הוא בחי' אחור באחור, בחי' אתכפיא, ובהמ"ק הוא בחי' פנים בפנים, בחי' אתהפכא.

ד. המשכת הקדוש הפנימיות הוא על ידי הקדמת בני מררי, בחי' ביטול ועמידה, עשה רצונך כרצונו, ואח"כ ישנו בחי' בני גרשון, ש לא בחי' הרצון, בחי' בטל רצונך מפני רצונו, שהוא ענין ביטול להעברה לגמרי של רצונו. ובני גרשון הוא בחי' מהלכים מלמטה למעלה, ובני קהת מלמעלה למטה..

(sichos.net)

ב. והבחי' הב' הוא אור מקיף, שהו"ע הרצון שפועל בכל האיברים בשוה, עד"ז למעלה ישנו אור מקיף. ובעבודה הו"ע העבודה ברעותא דליבא.

ג. וענין המשכן הוא חיבור סובב, בני גרשון שנשאו את היריעות, וממלא, בני קהת שנשאו את הכלים. והמשכה הוא בחי' אחור באחור, בחי' אתכפיא, ובהמ"ק הוא בחי' פנים בפנים, בחי' אתהפכא.

ד. המשכת הקדוש הפנימיות הוא על ידי הקדמת בני מררי, בחי' ביטול ועמידה, עשה רצונך כרצונו, ואח"כ ישנו בחי' בני גרשון, ש לא בחי' הרצון, בחי' בטל רצונך מפני רצונו, שהוא ענין ביטול להעברה לגמרי של רצונו. ובני גרשון הוא בחי' מהלכים מלמטה למעלה, ובני קהת מלמעלה למטה.

(sichos.net)

ג. והנה, הלויים היו נושאים את המשכן במדבר, ובעבודה בו"ע המשכת הקדושה באצי' ובבי"ע, וכל בחי' אלו ישנם גם בנפש האדם, דכלי המשכן הם האברים הפנימים, מוח לב כבד, עצמות הוא בחי' הקרשים, ועור ובשר הוא בחי' היריעות. ובעבודה, ענין הקרשים הוא בחי' עמידה, בחי' יראה וביטול, ובחי' היריעות הוא בחי' אהבה, והכלים הפנימיים, שעל ידם הוא עיקר הבירור, הוא בחי' התורה.

ד. מררי הוא בחי' מור, מור שבקטורת שהוא בחי' בירורים, וכי"ז נמשך בחי' מור שבשמן המשחה, שמו הוא בחי' חכמה, מר דרור, דרור לשון חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת, וזהו בחי' מררי, ב' בחי' מר, בחי' יד החזקה, שהם מחברים בחי' יראה תתאה (העלאה מלמטה) ויראה עילאה (המשכת בחי' חכמה).

ד. בני מררי היו מחברים יראה תתאה עם יראה עילאה, דמור הי' בסממני הקטורת ובשמן המשחה. ודוקא בבני גרשון נאמר ע"פ אהרן גו', כי אהרן הוא א' הר ן - המשכת בחי' האהבה העליונה עד למטה מטה.

ביאור ע"פ נשא (כא, ב)

כתיב מקדש אד' כוננו ידיך, ופירש הרמ"ז שקאי על ג' ידות. והענין, דמשכן הוא הכלי להשראת השכינה בבי"ע. וזהו שגולדים מעשה צקידים יוצר ממעשה שמים ןוארץ, דמעשה שמים וארת הו"ע יד אחת, שמים בחי'ק ימיני וארת בחי' ידי,, משא"כ המשכן הו"ע חיבור ב' ידות, תרתי ידים בדבר אחד, חיבור שמים וארץ. יד הרמה.

ב. והנה ג' ידות הם בחי' צמצום והתפשטות והמשכה. וזהו בחי' גרשון קהת ומררי. דהנה לאה היא בחי' מחשבה, בחי' יחוד

או"א, חיבור יש ואין, שהוא יחוד תמידי לצורך קיום העולמות, והוא בחי' לוי, ילוה אישי אלי, בחי' דעת המקשר חו"ב . והמשכה פנימית דחו"ב, בחי' תוספות אורות, הוא ע"י העלאה מלמטה, שגם זה הוא עבודת לוי.

ענין ממשבותיכם (כ, א)

קריאת שמע הוא עיקר התפעחה ונק' ישיבה, ושמו"ע הוא בחי' ההמשכה שלאח"ז. דהנה עצמותו ומהותו הוא למעלה מכל העולמות, וכל יום צריך להיות המשכה חדשה להוות העולמות והוא ע"י התענוג שבדבר חידוש שבביטול ממושבותיכןם, עולמות בי"ע שהם בחי' ישיבה, ועי"ז הוא ההמשכה מלמעלה, בחי' לחם תנופה להמשיך האור בתורה.

פרשת נשא

נשא את ראש בני גרשון. ענין הנסיעה במדבר הוא להכניע את הסט"א, דמדבר אין שום השפעה כי ההשפעה היא מבחי' הביטול דוקא. ב. וענין הנסיעה במדבר עם המשכן ישנו גם בנפש האדם. דעבודת בני מררי הוא משא הקרשים, דקרשים הם עצי שיטים עומדים, דענין העמידה הוא ביטול הרצון לה'. הוא ע"י מררי בחי' המרירות. ואח"כ באים ליריעות מתכלת לשון כליון אהבה ורצון לה' שזהו עבודת בני הגרשוני. ג. ובחינות אלו בעבודת התפילה: מררי הוא פסוקי דזמרה וברכת יוצר שמתבוננים איך שהמלאכים עומדים באימה כו', ו"אהבת עולם" ו"ואהבת" הוא בחי' גרשוני, וקה"ת הוא בחי' חכמה עילאה - שבחכמה אתברירו - יראה עילאה שלמעלה מאהבה. ד. בני מררי היו מחברים יראה תתאה עם יראה עילאה, דמור הי' בסממני הקטורת ובשמן המשחה. ודוקא בבני גרשון נאמר ע"פ אהרן גו', כי אהרן הוא א' הר ן - המשכת בחי' האהבה העליונה עד למטה מטה.

משחקת בתבל ארצו, תבל הוא ב"פ אריה, אריה בחיות הקודש, שהוא בהחי' התפעלות ההשגה, ואריה באופנים, שף שאין בו הדגה מ"מ מרעישים מפני אהנה מסותרת שבהם. ועד"ז בבני אשם, שיש שהם בבחי' שמע לשון הבנה, ועי"ז מתעוררים באהבה, וישנן אלה שהם בבחי' עשי', ומ"מ יכולים לשאוג ע"ד אריה שבאופנים, ועי"ז ממשיכים בחי' משחקת בתבל ארצו. בחי' כמים הפנים הפנים לפנים, שממשיכים את בחי' אדם העליון, וזהו ושעשועי את בני אדם, ב' בחי' אדם, אדם שלמטה ואדם העליון.

ביאור (יט, א)

ספירת העומר הוא ענין מיתוק הגבורות, עד מאכל חמות שנעשה מתוקן לאכול. והו"ע בירור מדות דנה"ב, שלאחר הבירור הם משובחים יוצר ממדות נפש האלוקית, שהרי שורש הבהמית הוא מאור התוהו. חמשת הימים שמהתחלת הספירה יד שביעי של פסח הוא בחי' ה' חבדים, בחי' אצילות, והוא הדורם המתקת הגבורות, ובשביעי של פסח הו"ע לידת הנשמות בבריאה ושם צריך להיות מיתוק הגבורות ע"י בירור המדות.

ב. כתר הוא הרצון של המצות, אבל בחי' התענוג המלובש בו הוא למעלה מעלה מבחי' הכתר. והנה, דוד שיבח את התורה באמרו זמירות היו לי חוקיך, שהתורה היא למעלה מהטעם המלובש בחי', שהתורה היא כמו זמר שמנגנים הרבה פעמים מגודל יפיו, ודוד שיבח את בחי' הרצון שבמצות, אך מ"מ נענש דוד כי הי' עליו לשבח את בחי' התענוג שבתורה. וגילוי התענוג הי' במ"ת, בפנים בפנים, לאחרי מ"ט ימי הספירה שאז הפכו את פנימיותם שיהי' לה' לבדו, ועתה ממשיכים בחי' התענוג ע"י ק"ש במס"נ.

ג. משחקת לפנין בכל עת, עת לחבק, ואז הוא בחי' פנים בפנים, ועת לרחק מחבק, שאז שהחסדים מכוסים ונעלמים בתוך הבינה, ואז בנ"י הם בבחי' אחוריים, אך גם אז ישנו בחי' שחוק מבחי' ביטול היש לאין, צחוק עשה לי אלוקים. ועי"ז ממשיכים בחי' גילוי השעשועים בכתר וחכמה.

משחקת בתבל ארצו, תבל הוא ב' פעמים אריה, בחי' יראה דאופנים ושרפים, וב' בחי' אלו ישנם בישראל, ומשניהם נעשה שחוק למעלה.

ענין ממשבותיכם (כ, א)

קריאת שמע הוא עיקר התפעחה ונק' ישיבה, ושמו"ע הוא בחי' ההמשכה שלאח"ז. דהנה עצמותו ומהותו הוא למעלה מכל העולמות, וכל יום צריך להיות המשכה חדשה להוות העולמות והוא ע"י התענוג שבדבר חידוש שבביטול ממושבותיכןם, עולמות בי"ע שהם בחי' ישיבה, ועי"ז הוא ההמשכה מלמעלה, בחי' לחם תנופה להמשיך האור בתורה.(sichos.net)

ביאור על הדברים הנ"ל (יז, א)

וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שאין כלי הנפש יכולה להכיל גילוי זו, ורק שמזלייהו חזי, מזלייהו הוא בחי' חי' יחידה.

ב. והנה אמרו רז"ל אם אין יראה אין חכמה, יראה הוא בחי' קבלת עול מצות, כי המצות הם בחי' התנשאות, כמלך המתנשא על העם, התנשאות הוא בחי' מקיף עליהם. והוא ענין הגולגולת שלמעלה מן האברים, אך המוחין הם בחי' פנימיות שמהמוחין נמשכים גידין ועורקים לכל האיברים.

ובזה יובן שלפעמים מבואר שתורה ומצות הם בזו"ן ולפעמים מבואר שמצות הם בכתר. והענין שאברים הפנימיים מקבלים חיותן מהמוחין שבראש על ידי העורקים, והוא בחי' פנימיות, בחי' התורה בחי' ז"א, אך חיצוניות. האברים אין מתקשרים זה עם זה המוחין שבראש אך מתקשרים עם עצם הגולגולת על ח"י חוליות שבשדרה כו'. וא"כ שורש המצות הם בכתר, בחי' הגולגולת.

ג. וזהו אם אין יראה אין חכמה, דהסדר הוא מלמטה למעלה, ממלכות לז"א, אך אם אין חכמה שמבחי' חכמה באים לבחי' כתר, שורש המצות. אך בשעת מ"ת על ידי הגילוי שבא על ידי בחי' שבעה שבועות, נתגלה בחי' הכתר שלא בסדר המדרגות (שאז הגילוי הוא על יד הקדמת יראה תתאה). וזהו מסת נדבת ידך, שהארת הכתר (כאשר יברכך ה' אלוקיך) מתגלה גם בבלי' חיצוניות.

ואהי' אצלו אמון (יז, ד)

אמון הוא ענין הפרנסה, והתורה משבחת את עצמה שיכולה לירד ולהיות פרנסה לנשמות ישראל כמ"ש לכו לחמו בלחמי (דלא כמשה שלא היה יכול להשפיל עצמו ולכן אמר מאין לי בשר). והנה, גילוי זה שהתורה תהי' בבלי' לחם הוא בשבועות, לאחר ימי הספירה שהם ימי היניקה. וההמשכה הוא על ידי ממושבותיכם תביאו, מחשבותיכם הוא קריאת שמע שהוא בישיבה, וק"ש במס"נ ממשיכה את בחי' לחם.

ב. ועל ידי בחי' הלחם ומזון, בחי' דעת, נמשך אח"כ בחי' שמחה ושעשועים. והענין שדוד אמר זמירות היו לי חוקיך, שכמו שהאדם מתענג הרבה מזמר ושר אותו הרבה פעמים, כל התענוג דוד מבחי' חוקיך שאף שלמטה אין בהם השגה, מ"מ שרשם מבחי' הרצון שלמעלה מבחי' חכמה שהוא שורש ג"ע שהוא תענוג ההשגה. אך מ"מ נענש כי בחי' הרצון הוא רק בחי' חיצוניות, וראית את אחורי, ובחי' הפנימית, לפני לא יראו, הוא התענוג העליון.

ג. והנה, בבחי' אחוריים אין התחלקות אברים, ורק בפנים ישנו התחלקות ראי' שמיעה כו'. ומבשרי אחזה, שהרצון הוא בחי' אחורים שהוא בכל המצות בשוה, משא"כ בחי' התענוג הוא בחי' פנים, ובכל מצוה ישנה תענוג פרטי המלובש בה. ונמשך עי"ז פנים בפנים שלא רק בחי' הרצון, מי לי בשמים, שרוצה לדבקה בה', אלא גם כלה שארי ולבבי, שפנימיות התענוג שלו הוא באלוקות. וזהו ואהי' אצלו שעשועים, בחי' פנימיות התענוג, ונאמר ואהי' לשון עתיד, כי האדם צריך להמשיך בחי' זו בתורה ע"י מס"נ באחד

ד. משחקת לפניו בכל עת, ישנו עת לחבק, שהו"ע כילוי עת רצון מלמעלה שהכנס"י יהיו בבחי' דביקות פנים בפנים, ועת לרחוק מחבק, שבשמן הגלות אין נרגש דביקות זו, שבחי' ימין, בקירוב ודביקות גנוז בתורה (וזהו וימינך מקרב חיקך כלה, שבחי' ימין תתגלה). והנה, בחי' שחוק הוא בחי' ביטול היש לאין, צחוק עשה לי אלוקים, וא"כ בכל עת ישנו בחי' שחוק, מפני תמיד יכולה להיות בחי' ביטול היש ואתכפיא, וגילוי ביטול היש לאין שיהי' לעתיד הוא ע"י התורה.

משחקת בתבל ארצו, תבל הוא ב"פ אריה, אריה בחיות הקודש, שהוא בהחי' התפעלות ההשגה, ואריה באופנים, שף שאין בו הדגה מ"מ מרעישים מםני אהנה מסותרת שבהם. ועד"ז בבני אשם, שיש שהם בבחי' שמע לשון הבנה, ועי"ז מתעוררים באהבה, וישנן אלה שהם בבחי' עשי', ומ"מ יכולים לשאוג ע"ד אריה שבאופנים, ועי"ז ממשיכים בחי' משחקת בתבל ארצו. בחי' כמים הפנים הפנים לפנים, שממשיכים את בחי' אדם העליון, וזהו ושעמושעי את בני אדם, ב' בחי' אדם, אדם שלמטה ואדם העליון.

ג. וסובב כל עלמין הוא בחי' מקיף בלבד כי היא מעצמיות אוא"ס שלמעלמה מגדר עלמין, ואינו בא בפנימיות ורק בחי' מזלייהו חזי, היינו שהנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף רואה בחי' זו וממנה בא יראה לנשמה המלובשת בגוף, ועל יראה זו נאמר אם אין חכמה אין יראה, כי בחי' זו נמשכת דוקא ע"י התורה, בחי' חכמה שבה שורה אוא"ס. ולכן אין מבטלין ת"ת למצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. ורק שאם אי אפשר לעשותה ע"י אחרים מבטלים ת"ת מפני שאם אין יראה (תתאה) אין חכמה, וביטול המצוה ה"ז סתירה ליראה תתאה.

ד. אך כדי להמשיך אוא"ס ע"י התורה, בחי' חכמה המביאה את היראה, הוא ע"י קדימת קיום המצות בגשמיות, אם אין יראה אין חכמה. וע"ד שישנו בחי' אירוסין, שבו נותנים טבעת שהוא רק בחי' חיצוניות ורק אח"כ יכול להיות הזיווג בפנימיות, ועד"ז צריך להיות קיום המצות בגשמיות, לפני היחוד פנימי שעל ידי התורה. אך קודם מ"ת, לפני שנצטוו על קיום המצות, הי' השפעת אוא"ס בתורה בבחי' אתערותא דלעילא, אך בנ"י ידעו את הרז, שלאחר מ"ת יצטוו בקיום מצות מעשיות ולכן הקדימו נעשה לנשמע.

ה. אך גילוי זה שאוא"ס יתגלה בחכמה עילאה הוא על ידי הקדמת ספירת העומר, מהחלון חרמש בקמה, שצריך להחרים ולהפך את הקמה, המידות טבעיים, שיהיו בביטול, ואזי לאחר ימי הספירה באים לחג השבועות, בחי' מסת נדבת ידך, ולא נדבת לבך שהוא בחי' יש מי שאוהב, ונדבת ידך הוא ביטול גמור שהיד נותן מאיליו וממילא. וזהו שבועות נאמר חמץ תיאפנה, כי בשבועות. נזדככו המדות טבעיים, ולכן התנשאות היא התנשאות דקדושה, בחי' לך הוי הגדולה כו'.

וזהו וידבר אלוקים גו' אנכי גו' כי במ"ת נמשך מהותו ועצמותו בתורה, וכמה"ש בק"ש והיום גו' אשר אנכי גו' על לבבך גו', על ידי לימוד התורה, אך צריך להקדים עול מצוות שהוא ענין פרשה שניה של קריאת שמע.

ג. וענין "מי גילה" יובן מענין "מי יתן והי' לבבם זה ליראה אותי", ד"הכל בידי שמים" - מדות העליונות - "חוץ מיראת שמים" שיראת שמים הוא למעלה מעלה מבחי' המדות (ע"ד המבואר בענין ידיעה ובחירה, שהידיעה אינה מכרחת את האדם מפני ששרשה למעלה ממדות העליונות).

ולעתיד יתגלה בחי' "מי יתן לבבם", וגם בחי' "מי יתן את כל עם ה' נביאים", כי לךעתיד לבוא יתגלה בחי' מי, שער החמישים.

ענין התורה שניתנה על הר סיני (טו, ב)

התורה ניתנה על הר סיני ולא על הר תבור וחרמון מפני שהם בחי' הגבהה והתנשאות שהוא השורש לכל רע, ע"ד שבירת הכלים, וענים התורה הוא בחי' הביטול. אך מכל מקום ניתנה התורה על הר כי צריך להיות קצת הגבהה, כי אם לאו אזי יאמר מי אני לגשת אל העבודה, באמרו מי אני ומה עבודתי. וזהו ויספו ענוים בה' שמחה, דשמחה הוא התחזקות הנפש, אלא שהשמחה זו נמשך מענוה ושפלות.

וידבר אלוקים את כל הדברים (טו, ג)

כל ענין התורה הוא וידבר אלוקים, בחי' צמצום, המשכת בחי' אנכי להיות הגילוי בדברים גשמיים (וזהו שעשרת הדיברות הם ענינים פשוטים). אך ההכנה לזה הוא "מהחל חרמש בקמה", "קמה" הם המדות הטבעיות העומדים עם עמדם, וצריך להניף עליהם חרמש, להפכן ליש לאין, "שבעה שבועות תספר לך", שיהיו נכללים בז' מדות העליונות, "לך ה' הגדולה גו'".

ב. וביאור הענין, הנה נמנו וגמרו שתלמוד גדול ממעשה, ולכן אין מבטלין תלמוד תורה למצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. ולכאורה אינו מובן הרי התורה היא רק פירוש וביאור המצוה. הנה נודע שבחיות במחי' עולמות ישנו ב' בחי' ממלא וסובב. ממלא הוא בחי' הארה המתלבשת תוך העולמות ע"י ריבוי ההשתלשלות, ועד"מ מהתלבשות השכל במדות ועד למעשה, אך הארה זו מתאחדת עם הנפש עצמה ולכן נקראת נפש המשכלת. ועד"ז למעלה הנה התפשטות אוא"ס בכל העולמות היא רק הארה בלבד מאוא"ס.