1. *יסוד היתר נט בר נט* — לפי פסק ה*שולחן ערוך*, מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי בן יומו מותר לאכילה עם חלב לכתחילה, מכיוון שהטעם עבר שתי העברות (*נותן טעם בר נותן טעם*). ה*רמ"א* מחמיר לכתחילה ואוסר, אך בדיעבד אם התערבב — מותר.

2. *השפעת דבר חריף* — חריפות המאכל מבטלת את היתר ה*נ"ט בר נ"ט*. כאשר חותכים דבר חריף (בצל, צנון, שום) בסכין בשרית, הטעם הבלוע בסכין נפלט בעוצמה לתוך המאכל והופכו לבשרי ממש, כך שאסור לאוכלו עם חלב.

3. *דין דוחקא דסכינא* — בליעת הטעם בסכין מתרחשת בגלל שילוב של שני גורמים: לחץ הסכין (*דוחקא*) והחריפות. לכן, חיתוך גזר (שאינו חריף) בסכין בשרית נקייה אינו אוסר את הגזר, וכן נטילת סחוג בכף (ללא פעולת חיתוך ודוחק) אינה הופכת את הסחוג לבשרי.

4. *חום המבליע בדוחק* — לא רק חריפות מבליעה, אלא גם חום. אפילו חום נמוך שאינו *יד סולדת בו* (כגון חום הנוצר מחיכוך הסכינים בבלנדר או חום בבית השחיטה) מצטרף ל*דוחקא דסכינא* ומפליט את הטעם הבלוע בכלי לתוך המאכל.

5. *סכין שאינו בן יומו* — בדרך כלל טעם שעבר עליו יום נחשב ל*נותן טעם לפגם* ומותר. אולם בדבר חריף, החריפות הופכת את הטעם הבלוע לשבח (*מחליא ליה לשמנוניתא*). לדעת ה*רמ"א* הדבר אסור, אך ה*שולחן ערוך* מקל בסכין שאינו בן יומו אם הוא נקי.

6. *בישול דבר חריף* — קיימת מחלוקת אחרונים בשאלה האם בישול בצל בסיר שאינו בן יומו אוסר. לפי *רבי עקיבא איגר* הדבר אסור כי הבישול חזק מהחיתוך, אך לפי ה*פרי מגדים* (וכך פוסק ה*רב עובדיה*), יש להקל במקום שיש בו גם *נ"ט בר נ"ט* וגם *נותן טעם לפגם*.